המופע של שיא הרגש / טור
מגיע לשחקני ומאמני הפועל חולון קרדיט עצום על משחק כדורסל הרואי וניצחון אדיר על יריבה עמוקה יותר ופצועה פחות. ייתכן שכל קמפיין רייס השפיע לרעה דווקא על ירושלים? וגם: ניהול המשחק המופתי של שמיר, החילופים הלא ברורים של קטש והדז'ה-וו מול מכבי ת"א
זה היה אחד המשחקים המפתיעים של השנים האחרונות, כשלפני המשחק מעטים נתנו צ'אנס להפועל חולון לעבור אפילו מחצית אחת בשלום. זה היה אחד המשחקים המוזרים של השנים האחרונות - כשירושלים חזרה בגדול ונראה היה שכבר לא תיכנע, היא הצליחה לבעוט בדלי ולהפסיד את המשחק במו ידיה, עם איבודים שטותיים וזריקות חסרות אחריות. זה היה אחד המשחקים המבריקים של השנים האחרונות, עם ניהול משחק מופתי של דן שמיר, שממש עבד פוזשן אחרי פוזשן כדי לשמור על היתרון שלו ולנצח. זה פשוט היה אחד המשחקים המרגשים של השנים האחרונות, בלי קשר לזהות הקבוצה שאתה אוהד. ככה כדורסל צריך להיות. ועכשיו, תחשבו שהיו יכולים להיות חמישה כאלה בסדרת פלייאוף.
כפי שכבר נכתב כאן בסוף השבוע, כל סאגת גלן רייס היתה סדרת שגיאות של הנהלת חולון. נדמה לי שגם הם סוף סוף מודים חלקית בטעותם, אבל זה מחיר שמשלמים על למידה והסתגלות לחיי הספורט המקצועני. ויש שני דברים חשובים לומר לזכות איתן לנציאנו והצוות שלו: ראשית, הם קודם כל אוהדים שרופים של חולון, מאה אחוז דם סגול זורם בעורקיהם, וכל מה שהם עושים 24 שעות ביממה זה לדאוג להצלחת הקבוצה ולאוהדיה. שנית - גלן רייס ג'וניור הוא לא עוד שחקן. רמת הרגש והליכוד שהוא יצר בקהילת האוהדים של חולון היא חסרת תקדים. כל ההוויה של חולון התהפכה עם הגעתו, כל הביטחון העצמי של המועדון עלה בסדר גודל עם הזכיה בגביע שהוא הביא במו ידיו. ולכן אפשר להבין, גם אם לא להצדיק, מאיפה הגיעה המוטיבציה ושינוי הכיוון הערכי לטובת החזרתו. הטעות הראשונית של הרחקתו הפזיזה מהקבוצה נמחקה, וערך הסליחה והקבלה נחתם ונשלם.
באופן מאוד מפתיע, אי הודאות לגבי האישור של רייס לשחק כבר בחצי הגמר (הודעה סופית נתקבלה מאיגוד הכדורסל רק ב-18:00 בערב ביום המשחק!), לא השפיעה לרעה על רמת הביצוע של חולון. הסגל הקיים, עם שלושה זרים בלבד, וג'ו אלכסנדר פצוע ובעצם לא שמיש כמעט לחלוטין, הוציא מעצמו 99% של כדורסל ולחימה, הרבה בזכות השחקן השישי - הקהל הסגול - שמלחמתה של ההנהלה עבורו הדליקה אותו והצליחה לייצר בו את תחושת הקיפוח הותיקה שקצת נשתכחה ממנו. המוטיבציה העיקרית היתה: רק שנוכל לשיר להם את "בסלון" - השיר שנכתב במיוחד למשחקים נגד ירושלים והפך להמנון של חולון - שמשמעותו היא: אנחנו בגמר ואתם רואים אותו בטלוויזיה בסלון. שלוש פעמים ניצחה ירושלים את חולון בליגה, אבל חולון ניצחה פעמיים בזמן הכסף, בשני חצאי הגמר.
מגיע לשחקני ומאמני הפועל חולון קרדיט עצום על משחק כדורסל הרואי וניצחון אדיר על יריבה עמוקה יותר ופצועה פחות. וייתכן שכל קמפיין רייס השפיע לרעה על ירושלים. חולון היתה כל כך פצועה שאיימה להטיל צו מניעה על המשחק אם רייס לא ישחק. כמובן שזו היתה הגזמה, אבל כמה שלא תתרכז בעצמך, דיבורים כאלה של היריב מייצרים שאננות מסוימת. לירושלים יש את הבעיות המקצועיות שלה, אבל ההרדמה הזו בהחלט לא תרמה לרמת עוררות גבוהה על הספסל האדום. בכלל, ההבדל בין הספסלים בלט לאורך כל המשחק. בעוד הספסל של חולון חי, קופץ, בועט, הספסל של ירושלים נראה קפוא ואפאטי, נראה שכבר מייחל לשריקה שתסיים את העונה המייגעת והלא מהנה. במתאם ישיר, חולון היתה אגרסיבית יותר, הלכה יותר לקו (34 פעמים!) וקלעה משם ב-80%. במשחק כל כך צמוד זה משמעותי ומכריע.
ניהול המשחק של דן שמיר היה מבריק. הוא התחיל עם פסק זמן כבר אחרי דקה וחצי ב-0:6 לירושלים. כל-כך שמר על הקבוצה שלא תתפרק מנטאלית מוקדם מדי. משם חזרה חולון יפה והתאפסה על עצמה. היציאה מחדר ההלבשה במחצית היתה מהממת, עם רבע שלישי לפנתאון. חילופים כירורגיים ומדוייקים, שאפשרו חלוקת העבירות בין כולם ושמירת הכוכבים על המגרש עד הסיום. פסקי זמן שכל אחד נלקח בדיוק בזמן כדי לשבור מיני מומנטום של ירושלים. וגם ניהול שקט של דקות החרדה כשירושלים עברה להוביל. יצירת יתרונות יחסיים במיוחד של תומאס מתחת לסל, והחילוף המסורתי של חנן קולמן, שקלע את השלשה המנצחת באדישות, כפי שעשה כבר העונה. הכל בקור רוח ומיקסום של הכישרון המועט יחסית נגד סוללת הכוכבים של האלופה לשעבר. הטעות היחידה היתה אולי 20 הדקות של אלכסנדר, בהן ניצחה ירושלים ב 11 הפרש. ייתכן שטי.ג'יי קליין בריא עדיף על אלכסנדר מדדה.
אוהדי ירושלים מסביבנו זעמו על קטש ועל הקבוצה שלהם. הבעיה העיקרית של ירושלים היא שהם משחקים יותר מדי כדורסל, ויש שם מעט מדי לב. קטש הוא לא מאמן שמלהיב קבוצה ומדרבן אותה, ורוב המשחק עמד די קפוא, צעק בעיקר על השופטים, אבל עשה כל מיני חילופים לא ברורים, בעיקר ההכנסה-הוצאה של אליהו, שאולי היה קצת חלוד בקליעה אבל תרם המון באסיסטים, הנעת הכדור ובריבאונד. דווקא מהלך שנראה מוזר - הוצאת כל הרכזים והצבת הרכב גבוה כשדייסון רכז, היא זו שהחזירה את ירושלים למשחק, דרך ההגנה, כי אף חילוף לא יצר מיס-מץ'. אבל ברגע שבר טימור חזר בעצם גם חולון חזרה. בדרך כלל מאמנים הולכים עם
מה שהביא אותם למעמד, אבל דווקא הפעם, לוקאס והלפרין כלל לא שותפו, ולעומת זאת אוחיון קיבל עשר דקות, למרות שהוצהר שישמש רק גיבוי (והאמת שהיה טוב עם 2 אסיסטים ו 5 ריבאונד). נראה שזה צרם גם לאוהדים, ואפילו לשחקנים, אבל קטש מאמן של תחושות ואי אפשר לבטל זאת. אבל זו גם דוגמה לעובדה שעודף שחקנים והרבה זרים אינם מקדם להצלחה. להיפך, ירושלים עמוסה יותר מדי כישרון, ואי אפשר להפיק מהסגל אפילו 50% תועלת, כי כולם מרגישים מקופחים וצריך לספור דקות.
במדרגות ביציאה אני פוגש את אריק אלפסי, שבגללו הכל התחיל. אם לא היה רוצה את גלן רייס אליו לנהריה, חולון לא היתה מגישה תביעה נגד השחקן באיגוד. אם לא היתה תביעה, לא היתה השעייה, ולא עסקת טיעון, ואפשר היה להחזיר אותו מתי שרוצים. ועם זאת, למועדון שחי ונושם קודם כל רגש ואהבה לשמחק ולקבוצה, גם טעויות הופכות ליתרונות יחסיים, ולגורם מלכד ומחבר. וביננו, אני מעדיף בעלים שמסתובב מאחורי הספסל ושר עם האוהדים, מאשר כזה שמודיע שיגיע מחו"ל לגמר אם הקבוצה שלו תנצח. וביום חמישי, עם גלן רייס, שתעלומה גדולה אופפת את כשירותו, התאמתו והשפעתו על התלכיד הקיים, תעלה חולון לנסות ולהשיג דאבל היסטורי. תסמכו על דן שמיר שיידע להשתמש בו, אם יזדקק לו. תסמכו על איתן לנציאנו והנהלת חולון שימלאו בסגול את החצי הדרומי של ההיכל. ותסמכו על מכבי תל אביב, שלא תוותר בקלות על אליפות ראשונה מזה 4 שנים. אחרי עשר שנים בדיוק, חולון ומכבי שוב בגמר. למראית הדז'ה-וו.
לפנייה לכתב/ת 
