הגרעין הקשה / ביקור במחנה נבחרת איראן
עשרות עיתונאים עם סמארטפונים שלופים, אוהדים שהתגנבו למתחם ופצחו בריקודים - וקריאה נרגשת לישראלים. לא היה משעמם באימון נבחרת איראן. יאיר קטן ועוז מועלם, שליחי "ידיעות אחרונות" ו-ynet למונדיאל ברוסיה, מדווחים ממוסקבה
שלוש נשיקות על הלחי. כך האיראנים מברכים זה את זה כשהם נפגשים, ומתבלים הכל ב"סלאם" לבבי לכל מי שבסביבה ובלחיצת יד חמה. נשיקות לא קיבלנו אתמול במתחם האימונים בבאקובקה, לא בדיוק אחד החלקים המוצלחים ביותר של מוסקבה רבתי, אבל גם לא סטירות. זה היה קרוב יותר לשושנים מאשר לרובים.
אימון נבחרת איראן הקיף אותנו בעשרות אנשי תקשורת מהמדינה (מה שיצר שרשרת נשיקות אינסופית), אבל ברגע שהקרח נשבר לא הרגשנו מבודדים. פשוט היינו עיתונאים. וכשמנהל הנבחרת הגיע לברך ב"סלאם" משלו את כל האורחים, גם אנחנו קיבלנו אחד. "חשבתי שאתם איראנים", הוא הסביר בחיוך. אוף, ידעתי שהטורבן זה טו מאץ', אבל קראתי שזה אופנתי עכשיו.
העיתונאי האיראני עלירזה אשרף היה הראשון שקיבל את המידע המסווג. יש ישראלים במחנה. "אמרתם למישהו את זה?" הוא שאל מיד, והבהיר: "לא, רק כדי שתדעו שאין לאף אחד פה בעיה עם זה. זה רק ספורט, כולנו בני אדם". הנאום שלו, באנגלית רהוטה יחסית לחבריו, נמשך במחרוזת קליטה של "אני לא מתעסק בפוליטיקה, אבל מה שאתם עושים לפלסטינים זה לא בסדר", ועדיין זה היה עדיף על האזנה לשרשרת השחקנים שהגיעו להתראיין אצל הגוש האיראני, וגם בלי להבין פרסית אפשר היה להבין שזו הגרסה שלהם ל"כל יריבה קשה, אבל ניתן הכל על המגרש".
כשהמאבטחים הבהירו לתקשורת בעדינות תקיפה, ובעצם תקיפות עדינה, שהגיע הזמן להתחפף ולחזור החוצה בדרך המיוערת והשלוליתית, חיכתה לנו הפתעה מיוחדת. אפשר היה לשמוע אותה ממרחק רב. שבעה אוהדים איראנים מוטרפים מצאו את דרכם למקום, משימה לא פשוטה בפני עצמה, והרעידו את השכונה השקטה בעידוד אדיר (ההתלהבות פיצתה על הרפרטואר שחזר על עצמו). הקשישות ההמומות שחיכו במכוניות עד שהכביש יתפנה מהריקודים לא חוו התרגשות כזו מאז, כנראה, שסללו את הכביש הזה, ואז לא היה להן מופע חינם של פרסים משולחי רסן.
"ישראלים ואיראנים משפחה"
מנהיג החבורה, בהנם, נדלק עוד יותר כששמע מאיפה הגענו: "ישראל?! כדורגל זו שפה בינלאומית. אנחנו כאן כדי לעודד את הנבחרת שלנו, אבל המונדיאל גדול יותר מכל נבחרת. זו מסיבה עבור כל מדינה, כל האוהדים בישראל מוזמנים להגיע לכאן ולהצטרף לחגיגה שלנו".
טוב, לפני שהנסיך יעיר את שלגייה משנתה בנשיקה (סליחה, שלוש על הלחי) ונתחבק מול הכתוביות לצלילי נעימת דיסני שמאלצית, חשוב לציין שאנחנו עדיין לא קרובים לחתימה על הסכם שלום. עלירזה היה נחמד עד שהצענו לו להצטלם בווידיאו, ואז הבעת הפנים השתנתה והוא התחיל למלמל. רק אחרי שכנועים הוא הסכים לכך, בתנאי שלא נדבר על פוליטיקה. כתבת אחרת ברחה מאיתנו אחרי שכבר נתנה את האוקיי. זה עדיין שדה מוקשים.
ברקע, המאמן הפורטוגלי קרלוס קיירוש מוכיח ששבע שנים בתפקיד לא מספיקות כדי להתראיין בפרסית, והוא נעזר באנגלית. בניגוד לעיתונאים, הוא לא שומר על דיפלומטיה ותוקף את היהירות, לדבריו, של חברת נייקי שלא הסכימה לספק לשחקניו נעליים בגלל יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין. אבל אחרי שדונלד טראמפ שבר את החוקים (ירד גשם שוטף לפני האימון אז פיציתי את עצמי בבדיחה גרועה אחת, תתמודדו), לקיירוש יהיה קשה למצוא קהל שיקשיב לו מחוץ למעגל האיראני.
האמת היא שעוד לפני האימון, את פסגת סינגפור האמיתית שלנו ערכנו בארוחת הבוקר במלון, לצד שלושה איראנים מחויטים שבאו לצפות במונדיאל. המילה "ישראל" התקבלה בחיוך רחב אצל רזה, קמרה ו־וֶרזה, והראשון עוד תפס אותי שוב בדרך החוצה ואמר: "ישראלים ואיראנים, אנחנו משפחה. זה עוד מימי המלך כורש לפני אלפיים שנה. אלו רק הממשלות שהורסות הכל בגלל הדת". אולי בכל זאת איזה שיר דיסני יתאים לסיומת הזו?
לפנייה לכתב/ת 
