הסרטים של ברוקלין
פסטיבל הסרטים של ברוקלין הוכיח שגם על המסך הגדול נותנים פייט לתפוח הגדול. אמיר בוגן על הרשימה המרשימה של הסרטים שהוקרנו בוויליאמסבורג. ואיך אפשר בלי הקשר הישראלי?
מנהטן - אירועי קולנוע רבים לה. מטרייבקה, דרך הסדרות המיוחדת של ה-MoMa ולינקולן סנטר, וכן פסטיבל הסרטים של ניו יורק (NYFF) ועד אלו הקטנים יותר המתקיימים בסוהו ובצ'לסי. אבל גם מהצד השני של האיסט ריבר יש פעילות תרבותית שוקקת חיים, במיוחד בתחום הקולנוע. כך למשל היה בפסטיבל הסרטים של ברוקלין ב-Wythe Hotel בוויליאמסבורג.
על אף שמדובר בפסטיבל קטן ביחס לטרייבקה ודומיו שבמנהטן, או אפילו ביחס לפסטיבל הקולנוע מבית BAM (שיפתח לקראת סוף החודש בדאונטאון ברוקלין), הוא הציע תוכנית מרעננת למדי של סרטים ארוכים וקצרים (125 בסך הכל) במהלך שבעה ימים. מלבד החשיפה שניתנה ליוצרים צעירים תושבי האיזור ובכלל, הוא נועד גם לספק הנאה ועניין למבקרים. בלי יומרות גדולות, ובלי תקציבים גדולים, רוב הסרטים מסתמכים על הסיפורים שהם מספרים וחלקים מפתיעים ומרתקים, לעתים משעשעים.
הפסטיבל נפתח בסדרה של סרטים קצרים וביניהם בולט הסרט התיעודי Lieutenant of the Alt-Right של אלה קוט ואנדרו מייקל אליס החושף מה עומד מאחורי המנהיג הניאו-נאצי הכריזמטי אליוט קליין. הצופים היהודים בוודאי התרגשו מיצירת האנימציה הצנועה והנוגעת ללב של אליאנור גולדברג My Yiddish Pappi. ברגישות רבה המאיירת הקנדית מתמצתת בשבע דקות את סיפור היחלצותו של אביב מציפורני הנאצים בפריז הכבושה, כפי שהוא עצמו סיפר לה לפני מותו.
ככלל, הפסטיבל ייצג נאמנה את המותג "ג'ואיש ברוקלין" כאשר הוקרנו במסגרתו כמה סרטים העוסקים בקהילה היהודית בארצות הברית וגם בישראל. Can Hitler Happen Here של ססקיה ריפקין אינו סרט שואה כלל וכלל, אולם מתאר את תחושת המצוקה והמצור בה נמצאת יהודיה בשנות השבעים לחייה בתוך בית פרטי במנהטן, אותו חומדים אנשי נדל"ן. מדובר בדרמה קומית צינית עם אלמנטים גרוטסקיים הסובבים את מרים כהן האקסנצנטרית (בגילומה של לורה איסטרמן הנהדרת) ומאבקה בשכנים ובאינטרסנטים שונים, המנסים לפנותה בכל מחיר. היא המוזנחת והחצופה נלחמת בהם בעוז, ובעודה תווה בראש קונספירציות שונות ומשונות כל שנותר לשאול האם היא משתגעת ולוקה בשכלה, או שזוהי העיר ותושביה שאיבדו את הלב.
שני סרטים קצרים ומשעשעים מתוצרת כחול-לבן ומגוון צבעים נוספים הם "Tasteful" של מור מרוז ו"ניגון" של יוני שלמון. מור מרוז הוא בנו של איש הטלוויזיה הוותיק גיא מרוז, וממקום מושבו בניו יורק יצר סרטון קצר ומצחיק באנימציית תלת-ממד. הסגנון לכאורה מוכר לנו מתוכניות לילדים, אלא שהתוכן שופע סרקזם מתוך עולם המבוגרים - זה של הרבנים ומשגיחי הכשרות, וגם של הצמחונים למיניהם. המהתלה החביבה מתנהלת ביריד שעשועים ובה מלחמה עסקית בין דג לחזיר. הדג מוכר בייקון, ריבס ושאר מנות מבשר חזיר. ואילו החזיר מוכר פיש אנד צ'יפס, סושי ועוד. מי ינצח במירוץ הזה (יותר נכון ספרינט שכן אורכו של הסרט פחות משלוש דקות)? לא בטוח שאפשר לנצח פה.
"ניגון" של יוני שלמון הישראלי מציג טוויסט משלו למורשת הישראלית, מזווית של מדע בדיוני. מה קורה כשאברך וטייס של חללית מגיעים למה שנותר מכדור הארץ ונוחתים בירושלים הנידחת הצפה לה בחלל? החיפוש אחר המקומות הקדושים והשרידים לתהילת עם היהודי הופך להרפתקה פוסט-אפוקליפטית חביבה. לא מפחידה, אבל מזהירה מהעתיד הצפוי לעולם זה.
כמובן חלק מהאיומים המיידיים לעולם צפויים מאיראן, אולם בפסטיבל הקולנוע בברוקלין (וכך גם בפסטיבלים אחרים ברחבי העולם) הקולנוע דובר הפרסי משגשג ומזמין. שני סרטים איראנים הוקרנו כחלק מהתוכנית העלילתית הראשית - "גולנזה" של סטאר חמני גול הוא דרמה חברתית על פועלים אפגנים במדינה, ו-Ice Cream הוא פנטזיה מטורללת מאת סאבה ריאזי המתחוללת איפשהו בין ראשה המבולבל של נערה מכורה לגלידה לבין הפגנות בטהרן. בנוסף הוקרן בפסטיבל סרטה של הבמאית הלבנונית-אמריקאית הצעירה נור עזאדין Are You Glad I'm Here - דרמה קומית על אחווה נשית בין צעירה אמריקאית ואישה מקומית על רקע התעללות במשפחה.
מתוך Tasteful.
מומלצים
