"הגיבור לא פדופיל, איתרע מזלו להתאהב בילדה"
אבא שלה בישל קריסטל מת' בחצר הבית. המאהב הראשון שלה היה אופנוען מקועקע בן 20 ומשהו, כשהיא הייתה רק בת 13. ברין גרינווד הפכה את סיפור התבגרותה החריג לרומן שנוי במחלוקת שמתעקש להבהיר: לא כל מי שמנהל רומן עם ילדות הוא פדופיל
אפשר לחשוב על תנאים הולמים יותר להתנסות רומנטית ראשונה, אבל גרינווד עצמה דווקא נזכרת בחיבה במערכת היחסים ההיא, ובעיקר מסרבת להתייחס אל עצמה כאל קורבן. "לא גדלתי בסביבה נורמלית, וגם הוא לא", היא אומרת בשיחת טלפון מביתה בקנזס, "אבל אהבנו אחד את השני והבנו זה את זה. הוא טיפח אותי ואהב אותי והיה קשוב לרצונות ולצרכים שלי הרבה יותר מגברים שאיתם יצאתי בהמשך כבוגרת. אני לא אומרת שהוא היה בהכרח בחור טוב, אבל הוא היה טוב אליי".
מערכת יחסים בין ילדה לגבר היא לב עלילת "כל מה שקרה שם באמת", ספרה של גרינווד שחונך את סדרת "עין טובה" של הוצאת עם עובד. וייבי, ילדה בודדה, שתקנית וחכמה מכפי גילה, פוגשת את קלן, מכונאי אופנועים ענק וקשוח עם ציפורניים שחורות מגריז, שמחלטר כסוחר סמים בשירותו של אביה. זה לא סיפור לגמרי אוטוביוגרפי, אבל הוא משחזר בדייקנות את החיים שגרינווד הכירה כילדה שהתבגרה באזור החקלאי של דרום־מערב קנזס, על השממה התרבותית, המשפחתיות המפורקת והמצוקה הרגשית שאפיינה אותו.
הוריה התגרשו כשהייתה בת שנתיים. ברין ואחיותיה חיו עם אמא שלהן, "אישה שמרנית שהתנזרה מסמים ומאלכוהול, ועד היום לא מרשה לנו להכניס בירה הביתה. היא הקפידה שנשקיע בלימודים ונלך לקולג' - מה שהיא עצמה לא זכתה לעשות". את החופשים העבירה עם אביה, שחי בחווה מבוצרת, עמוסת כלי נשק, ג'אנקיז, בנות זוג מתחלפות, פושרים ונוודים שחיפשו מקום לישון.
"מגיל צעיר מאוד הייתי מודעת למה שאבא שלי עושה. הוא היה גבר מאוד פיקח, עם כישרון מוכח ליזמות, ותמיד היו לו כל מיני רעיונות יצירתיים איך לעשות עסקים. בשנות ה־80 התחילה מגפת הקריסטל מת' באזורים הכפריים של מידל אמריקה, ואבא שלי הפך לאחד הסוחרים הכי גדולים בסביבה. בשלב מסוים היה לו אפילו מטוס פרטי וטייס אישי.
"בחופשת הקיץ הייתי מבלה כמה שבועות עם אבא, ונחשפת לכל מה שהלך שם - הסקס, הסמים, הבלגן, אקדחים בכל מקום. האנשים שסביבו - אנשים שמכרו בשבילו, שקנו ממנו, בנות זוג שלו - התחלפו כל הזמן. הייתי מגיעה בקיץ ונתקלת באוסף חדש של טיפוסים שלא הכרתי. ברור שזו לא הייתה סביבה יציבה עבור ילדה קטנה. כשהייתי בת 14 הוא נידון לשבע שנות מאסר, והשתחרר כשסיימתי את הקולג'. היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות במהלך השנים ועכשיו הם תקינים".
מה קורה איתו היום?
"בשנים האחרונות הוא אזרח שומר חוק, פנסיונר שמטפח אובססיה חריגה לרובים, אופנועים וקעקועים".
גרינווד לא נאיבית. היא ידעה שסיפור אהבה בין ילדה לגבר באמצע שנות ה־20 שלו יעורר התנגדות, ולא הופתעה כשכל סוכן ספרותי שפנתה אליו - והיו 122 כאלה, היא ספרה - הודיע שהספר אמנם כתוב נהדר אבל שום הוצאה לא תסתכן ולא תפרסם אותו. בסוף פנה אליה מישהו שנתקל במקרה באחד משני הספרים הקודמים שהוציאה, "הוא שלח את כתב היד לכמה מו"לים ולהפתעתי קיבלתי תשובה חיובית ממספר עורכים שאמרו שישמחו לפרסם את הספר, ועבור סכום כסף לא מבוטל".
"כל מה שקרה שם באמת" זכה לביקורות אוהדות ולמכירות נאות, לצד ההסתייגויות המתבקשות. זה ספר סוחף ומותח, אבל יש קוראים שלא מוכנים לסלוח לגרינווד על העובדה שהיא גוזרת על הגיבורה שלה קשר רומנטי וחיי מין פעילים בגיל 13, ומסרבת לתאר אותה כקורבן של גבר מניפולטיבי. להפך, וייבי וקלן מספקים זה לזה חום ואינטימיות ותשומת לב. הוא מסיע אותה יום־יום על האופנוע שלו לבית הספר, קונה לה מצרכים בסופרמרקט; היא מצליחה לראות את הילד הנטוש, חסר הביטחון, שמסתתר מתחת לחזות הקשוחה. "שניהם מאוד בודדים ומאוד זקוקים אחד לשני. שום דבר שקלן 'יעשה' לווייבי לא יהיה יותר גרוע ממה שהיא נאלצה להתמודד איתו עד כה בחיים".
בשלב שבו הם עוברים מגילויים תמימים של חיבה לביטוי ממשי של תאווה מינית - כשווייבי בת ה־12 מזמינה את קלן לבילוי לכבוד יום הולדתו - הקורא מוצא את עצמו נקרע בין הזדהות לזעזוע, הבנה וגינוי, סקרנות וחוסר נוחות מתגבר.
"היא הרשתה לי לשחק לה בשערות, ואחרי כמה זמן עברתי ללטף את הכתפיים החשופות שלה", מספר קלן בספר. "ירדתי עם היד שלי מהכתף שלה והחזקתי את הציצי הקטן שלה בכף היד שלי. היא נשענה עליי, והשמלה שלה ירדה ממנה, ככה שהיא הייתה עירומה בתוך היד שלי. הפטמה שלה נהייתה קשה מתחת לאגודל שלי, והיא רעדה. וגם אני רעדתי".
באופן די צפוי, הספר שלך גרר השוואות ל"לוליטה".
"נבוקוב הוא סופר מבריק, וההשוואה ל'לוליטה' כמובן מחמיאה, אבל היא לא מבוססת על היכרות עם הספר שלי. הומברט הומברט, הגיבור של 'לוליטה', הוא גבר פדופיל שמפתח אובססיה לילדה בת 12. הספר כולו הוא מעין וידוי בגוף ראשון שמתעד את הניסיונות שלו לפתות אותה ולנצל אותה. בניגוד אליו, קלן הוא לא פדופיל, פשוט איתרע מזלו להתאהב בילדה. בניגוד ללוליטה, הגיבורה שלי זקוקה למאהב המבוגר שלה באופן נואש, או כך לפחות היא מרגישה. היא לא קורבן פסיבי. להפך, היא זאת שמובילה את הקצב של מערכת היחסים. כשהסקס ביניהם קורה בסופו של דבר, הוא מתרחש רק כשהיא יוזמת אותו. אני יודעת שהרבה קוראים מתייחסים לקלן כאל פדופיל, אבל הם טועים לגמרי".
את יכולה להבין למה התייחסות לא שיפוטית למערכת יחסים כזו נתפסת כעידוד לפדופיליה?
"זה נכון שאני נמנעת משיפוט. כמי שחשה את עצמה כאאוטסיידרית רוב חייה, אני נוטה להזדהות עם אנשים שמרגישים פחות שייכים לחברה שנחשבת נורמטיבית. וכמי שבעצמה עברה את החוויה הזאת, ידעתי שאנשים יכולים להיות מאוד שיפוטיים. הנושא הזה, של יחסים בין־דוריים, בדרך כלל מעורר חשיבה נוקשה של שחור ולבן, בלי אפורים. אבל בחיים האמיתיים יש הרבה אפור. בעצם, אפשר להגיד שכמעט הכל אפור. אנשים מרגישים טוב עם עצמם כשהם אומרים 'זה נורא ואיום', בלי שהם יודעים את הפרטים.
"אני זוכרת תגובה של סופרת שלא הכרתי, שממש התנפלה עליי בפייסבוק אחרי ששמעה במה הספר עוסק. הדהים אותי שאישה שהיא בעצמה סופרת, ובעצמה התמודדה עם התופעה הזאת שבה אנשים שופטים את היצירה שלך בלי שטרחו לקרוא אותה, עושה לקולגה אותו דבר. באיזשהו שלב בדיאלוג בינינו כתבתי לה: 'אם את קוראת רק ספרים שגורמים לך להרגיש בטוחה ונינוחה, מה הטעם לקרוא בכלל?'"
גרינווד מעלה נקודה חשובה, בוודאי על רקע תקופה שמתאפיינת בזעם קדוש ובאמוציונליות בכל הנוגע למין ולמיניות. "כל מה שקרה באמת" הופיע בעיצומה של סערת MeToo, ובמובן זה הוא מאוד רלוונטי לתקופתו, אבל קשה לארגן אותו בתוך תבנית מוסכמת בשיח העכשווי סביב הנושא.
גרינווד מציעה להשתמש בספר כהזדמנות לבחון את עצם מושג ה"הסכמה" כפי שאנחנו משתמשים בו בהקשר של יחסי מין. "מה זה אומר בעצם שאנשים 'מסכימים' למשהו? מה זה אומר לגבי ילדים? ולמה גיל ההסכמה ומושג ההסכמה כרוכים בצורה כל כך הדוקה דווקא בסקס? באופן אבסורדי זה יוצר את הרושם כאילו כל העולם של ילדים סובב סביב סקס. אבל אנחנו עושים הרבה דברים לילדים שלנו שהם לא בהכרח מסכימים להם. אנחנו מרביצים להם, אנחנו מאכילים אותם בזונדה כשהם מסרבים לאכול בעצמם, אנחנו נותנים להם תרופות ודברים אחרים מבלי שניתן להם את האפשרות לסרב. למעשה, אנחנו לא מכבדים בכלל את ההסכמות שלהם. ובמקרה הספציפי של הגיבורה שלי, רוב האנשים שסביבה לא מכבדים את מה שהיא רוצה, לא מכבדים את האהבה שלה".
ובכל זאת, זה תחום שאי־אפשר להשאיר פרוץ.
"התרבות שלנו נותנת עדיפות ברורה ליחסי מין בתוך חיי נישואים על פני כל יחסי מין אחרים, אבל בכך היא מתעלמת למעשה מהסיבה שבגללה יש לנו חוקים שמגדירים את גיל ההסכמה מלכתחילה. בקנזס גיל ההסכמה ליחסי מין הוא 16, אבל הגיל שבו ילדה יכולה להינשא בהסכמת הוריה הוא 15. ולפני 2006, התקופה שבה עלילת הספר מתרחשת, לא היה בקנזס חוק שקבע גיל מינימלי לנישואים. אם הייתה הסכמה של הורה, אפשר היה לחתן את הבת שלך בגיל 13 או 14, ואני מכירה באופן אישי ילדות שהתחתנו בגיל כזה. כך שמצד אחד, אנחנו אוסרים על ילדות לקיים יחסי מין עם גברים בוגרים, ומצד שני אנחנו מסכימים לכך כשהגבר הבוגר הוא בן הזוג שלהן, הבעל שלהן. ואני שואלת, מה יש בנישואים שהופך את הטאבו הזה, סקס עם ילדים, לבסדר? בעיניי זה אבסורד".
את חושבת שצריך לשנות את גיל ההסכמה?
"בגיל 13 הייתה לי מערכת יחסים שכללה מין עם גבר מבוגר ממני, שתמיד כיבד את מה שרציתי ואף פעם לא הכריח אותי לעשות דברים שלא רציתי. ויחד עם זאת, ברור לי שגם אם אני הרגשתי בשלה בגיל 13 ליחסים כאלה, רוב הילדים בגיל הזה לא מסוגלים לכך. זאת הסיבה שאני בחיים לא אמליץ לבטל את החוקים שאוסרים על סקס בין ילדים ומבוגרים, ולא הייתי רוצה שהאחייניות שלי, למשל, יתנסו ביחסים כאלה. הרי גם בספר (ספוילר) הגבר הולך לכלא לכמה שנים, וכשהוא ישתחרר הוא יצטרך להתמודד כל חייו עם סטטוס של עבריין מין. החוקים חשובים, אבל כדי שהם יהיו משמעותיים, אנחנו חייבים להקשיב באמת לקורבנות של תקיפה מינית".
את עצמך חווית תקיפה כזאת?
"אני הותקפתי מינית כילדה וסיפרתי את זה לאדם אחד. הוא לא האמין לי ולא סיפרתי את זה לאף אדם נוסף. זה קרה לי שוב בגיל 19. הלכתי להתלונן אבל השוטרים הסבירו לי שזה לא באמת היה אונס. אם אנחנו רוצים להגן על אנשים - נשים, גברים וילדים - מתקיפה והטרדה מינית - מה שאנחנו חייבים לעשות זה להאמין להם. זו הסיבה שאני בעד MeToo, משום שזה פרויקט חברתי שמאמין לנשים, שגורם לנו לדבר בכנות על דברים שעד עכשיו נאלצנו להסתיר".
היא בת 45, גרושה בלי ילדים, "סופרת, ג'ינג'ית, קנזסית", כמו שהיא מגדירה את עצמה בחשבון הטוויטר הפעיל שלה. בדומה לאביה, גם גרינווד מנהלת יחסים מורכבים עם קעקועים. את יציאת הספר חגגה בדרך מקורית: היא עיצבה קעקוע זמני שכולל פרסת סוס ופרחים וכוכבים ואת המילים Lucky Motherfucker. קוראים הוזמנו להוריד את התמונה באינטרנט.
"לאבא שלי יש כמה חנויות קעקועים, ושתיים מהאחיות שלי עבדו עם אמני קעקוע רוב חייהן הבוגרים. גדלתי בידיעה שגם אני רוצה כתובת קעקע כחלק מהמורשת התרבותית שלי, אבל אנשים מסביבי אמרו לי שזה עלול להרוס את הקריירה ואת הסיכויים שלי עם גברים. לכן כל הקעקועים שלי נמצאים באזורים שמוסתרים על ידי הבגדים שאני לובשת לעבודה", כתבה בבלוג שלה, שם תהתה על האופן שבו תרבות הקעקועים מאומצת היום על ידי המיינסטרים.
בצעירותה העבירה גרינווד שיעורי חינוך מיני בבתי ספר, לימדה תיכוניסטים "מה הדרך הנכונה לשים קונדום". היום היא מלמדת כתיבה באוניברסיטה, חיה באותו נוף שבו גדלה - שדות חקלאיים של תירס וחיטה, בתי חווה מבודדים, דרכי כורכר ושמיים אינסופיים. העולם שהיא מתארת ב"כל מה שקרה שם באמת" מוכר לה היטב, על כל צדדיו הפחות פוטוגניים.
"אחת המטרות שלי הייתה לגרום לקוראים להבין שיש יותר מסגנון חיים אחד באמריקה. מיליוני אנשים לא חיים בפרברים של
המעמד הבינוני כמו שרואים בטלוויזיה ובקולנוע, אלא בעיירות קטנות באזורים חקלאיים, בעוני ובמצוקה חומרית ומנטלית. זו החצר האחורית של אמריקה - ילדים גדלים פרא, במשפחות הרוסות, עם מעט מאוד השגחה הורית. בגלל השעמום, העוני, הדלות התרבותית והניכור - קהילות שלמות מתמכרות לקריסטל מת', סם שאתה יכול לייצר במחסן בחצר האחורית שלך".
רק פעמיים בחייה עזבה את קנזס. פעם אחת כשהתחתנה ועברה עם בעלה לשעבר לפלורידה, ופעם נוספת בגיל 23 , כשנסעה ללמד אנגלית ביפן. "אבל גיליתי
שאני לא מתאימה לערים גדולות. התגעגעתי לאחידות ולריקנות של הנוף".
ביפן גילתה גם שלכל חברה דרכים משלה לפקח על בחירותיהן המיניות של נשים. "קצת אחרי שעברתי לשם הכרתי בחור מקומי. הוא היה בערך בגילי ועבד כמכונאי במוסך. הייתי לבד, בלי משפחה, ומסתבר שביפן המעביד שלך אמור לדאוג לך כאילו הוא אבא שלך. יום אחד המנהל קרא לי ואמר שאני לא יכולה להמשיך לצאת עם החבר שלי, כי זה לא יאה שמורה תצא עם מכונאי, זה לא מקובל. וכפה עליי לגמור איתו.
"מצד שני, אחד המורים בבית הספר שבו לימדתי ניהל מערכת יחסים עם תלמידה שלו והיא נכנסה להיריון. כשהעניין התגלה פרצה כמובן סערה. ההורים של הנערה דרשו מהמורה להתחתן איתה, וכך היה. רק שאחרי החתונה היינו צריכים - כל המורים וצוות בית הספר - להגיע לדירת ההורים ולבקש סליחה. הגישה הייתה שכולנו אחראים. זו דרך מאוד מעניינת למשטר מיניות. ומאז חשבתי לא מעט על התחושה הלא־נוחה שהייתה לי כשישבתי שם בסלון של המשפחה; על חוסר הנוחות שרובנו חשים כשזה מגיע לסקס ולמיניות. לכן, כשקוראים אומרים לי שהם הרגישו לא נוח עם מערכת היחסים שמתוארת ברומן שלי, אני מבינה אותם, אבל מה שאני מבקשת זה שהם יבדקו את התחושה שלהם: האם באמת הרגשתם אי־נוחות, או שחוסר הנוחות שלכם נובע מהעובדה שלא באמת הרג־
שתם אי־נוחות".
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
