ביקורת סרט: "אושן 8" - בזבוז זמן של סלבריטאיות על
סנדרה בולוק, קייט בלאנשט, אן הת'אווי וריהאנה - הספין אוף החדש של סרטי דני אושן מחליף את חבורת הגברים הנוצצת בנשים מפורסמות ולמרבה הצער זה פשוט לא עובד. עם דמויות חד ממדיות, אג'נדה פרו-נשית שבאה על חשבון העלילה וניסיונות חנפניים להידמות ל"סקס והעיר הגדולה", נראה שמישהו שם פספס ובגדול
טרילוגיית סרטי דני אושן (2001-7) החלה בסרט שוד נוצץ המובל על ידי כמה מהכוכבים הבולטים של הוליווד: קלוני, פיט ו-דיימון. הסרט הראשון היה חביב, אבל השניים הבאים תפחו במספר החברים בכנופיה ובתחושה שאלו לא סרטים אלא מסיבת אגואים הוליוודית. למרבה המזל הבימאי והמפיק סטיבן סודרברג הבין שאת המסיבה הזו אי אפשר למתוח לסרט רביעי.
אבל, אם נסתכל על זה באופן פילוסופי, מוות (של סדרת סרטים) הוא רק הגולם שממנו יבקע פרפר של סדרה חדשה. הספין אוף הבלתי נמנע הגיע ויש לו קונספט מעודכן: "אושן 8" (Ocean's 8) מחליף את חבורת הגברים המפורסמים בחבורת נשים מפורסמות. אחרי שהקונספט של ריבוט מגדרי זכה לכזו הצלחה מסחררת ב"מכסחות השדים", כנראה שזה היה בלתי נמנע.
אם נהיה קצת יותר הוגנים, הרי שבמקרה של "אושן 8" זה לא חייב היה להיות כישלון ידוע מראש. נשים שודדות הוא לא קונספט בלתי לגיטימי, בוודאי כשמדובר במוצר בידורי קליל. אגב, השנה עוד צפוי לנו "אלמנות" של סטיב מקווין, עיבוד לסדרת הטלוויזיה הבריטית מ-1983 על אלמנות שודדים שמשלימות את המלאכה של הבעלים. אני מרשה לעצמי להמר שהתוצאה תהיה יותר מוצלחת מ"אושן 8". בימוי חסר אנרגיה של גארי רוס ("פלזנטוויל", "משחקי הרעב"), ותסריט לקוי (רוס יחד עם אוליביה מילץ') בעיצוב הדמויות, יצירת מתח דרמטי, והגיון עלילתי, לא מאפשרים לממש את הפוטנציאל.
היוזמת והמגבשת של חבורת השודדות היא דבי אושן (סנדרה בולוק), אחותו של דני. בתחילת הסרט היא משתחררת ממאסר של 5 שנים. היא נשלחה לכלא לאחר מעורבות בתרמית משותפת יחד עם סוחר אומנות ובן זוג בשם קלוד בקר (ריצ'ארד ארמיטאז'). עם גילוי התרמית בקר הפיל עליה את כל התיק וברור שיש כאן חשבון שצריך לסגור. חמש שנים בכלא הפכו את דבי מפתיה למאסטרמיינד קרת רוח עם תוכנית חסינה מטעויות. נניח.
דבי מותחת שרירים בסדרת נוכלויות קטנות בבתי כולבו יוקרתיים ובהשתכנות במלון פאר. אבל כל זה רק בבחינת מתאבן עד שהיא תתחיל להניע את התוכנית הגדולה. לשם כך היא יוצרת קשר עם לו (קייט בלאנשט) שותפתה לשעבר שהיא ה"ראסטי ראיין" המגניב (דמות השותף של דני אושן שגילם בראד פיט) של הצמד הנוכחי.
ביקורות קולנוע נוספות:
המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה
התוכנית היא לשדוד ענק יהלומים של קרטייה בשווי 150 מיליון דולר במהלך הנשף היוקרתי המתקיים כל שנה בניו יורק במוזיאון המטרופוליטן. תצוגת תכלית של עושר ראוותני, שמלות, אנשי החברה הגבוהה וסלבריטאים. בראשם סלבריטאית-על בשם דפני קלוגר (אן האת'אווי) שאמורה לענוד את התכשיט. לקלוגר יש אופי של ביץ' מיוחסת, והיא לא נראית חכמה גדולה. כדמות שאמורה להיות היעד לשוד היא לא יריב ראוי מבחינה דרמטית (בלי קשר להופעתה המשעשעת של הת'אווי בדמות זו).
כמובן שנדרשת חבורה למשימה. מאחר והחבורה מונהגת על ידי שתי "אמריקאיות לבנות", הרי שבדמויות המשנה ניתן לנסות להרחיב את טווח הגילאים והזהויות הגזעיות. זה יכול היה להיות מהלך מתקבל על הדעת, אבל נדמה שהתסריט לא יודע מה לעשות עם הדמויות הנוספות, והן נותרות חד-ממדיות.
הראשונה היא מעצבת אופנה בריטית כושלת בשם רוז וייל (הלנה בונהם-קרטר בחיקוי של ויויאן ווסטווד). שאמורה להיות אחראית לעיצוב הבגדים של דפני הסלבריטאית, ועל הדרך לדאוג שהיא תענוד את התכשיט הנכון. בונהם-קרטר מנסה לגלם דמות קומית מובהקת, אבל הופעתה נותרת תלושה למדי באנסמבל. החברות האחרות בכנופיה הן הצורפת ממוצא הודי אמיטה (מינדי קאלינג), ההאקרית השחורה "ניין בול" (ריהאנה), הכייסת האסייתית קונסטנס (הראפרית אקוואפינה), ולבסוף עקרת בית בשם טאמי (שרה פולסון) שהפכה את הגראז' בבית הפרברי שלה למחסן לסחורות גנובות. עד כאן ספרנו רק 7 דמויות. את השמינית לא אגלה, אבל הצטרפותה לכנופיה מעידה על המגבלות של סרט שמונע יתר על המידה מאג'נדה "פרו נשית" שבאה על חשבון אפקטיביות דרמטית.
תהליך הגיבוש של החבורה נדמה כארוך מדי. למעשה זו לא בעיה של אורך אלא של אי יכולת להתוות בצורה תמציתית ושנונה את הדמויות ואופי היחסים. בכל מקרה התקווה שהשוד יאיץ את מהלך העניינים לא מתממשת. יש לא מעט התעכבות על הבגדים, הסביבה הנוצצת, הפטרונים של הנשף (אנה וינטור, הבוסית המיתולוגית של ווג, זוכה להופעת אורח) וכך הלאה. אם בסרטי אושן היו סביבות גבריות "נוצצות" כאן הלכו על התפריט של ניו יורק נוסח "סקס בעיר הגדולה". הרי זה סרט המכוון לצופות, לא?
אין טעם וממילא לא ניתן לפרט את כל האי סבירויות, והאלמנטים המגושמים בתסריט. בעוד הרטוריקה הסגנונית מנסה לאמץ פאסון קליל, החריקות של התסריט צורמות. כך, למשל, החלק האחרון של הסרט המתרחש לאחר השוד מכניס דמות חדשה (של גבר!) שאמורה קצת לנער את העלילה, אבל הנוכחות שלה סתמית ובסופו של דבר מיותרת. או רגע נוסף המתרחש לקראת סוף הסרט ובו דמות מרכזית מבצעת תפנית חדה ובלתי סבירה באופן התנהגותה, והתירוץ התסריטאי שניתן לשינוי זה קרוב למעורר רחמים.
קצת עצוב לראות סרט עם פוטנציאל לא מבוטל מבחינת צוות השחקניות כל כך לא פוגע. כמו ב"מכסחות השדים" גם כאן יש תחושה שהיוצרים לא חשבו לעומק על השינויים שצריכים להעשות במעבר מדמויות גבריות לנשיות. יתכן שמה שהיה יכול להיות סרט לא רע כשל בגלל הצורך לשמר סוג של דיאלוג עם המאפיינים של סדרת סרטים שעוצבה למען דמויות גבריות. סרט ז'אנרי נשי הוא דבר מבורך, בתנאי שמוצאים דרך משמעותית יותר לחרוג מהסכמה של קולנוע ז'אנרי-גברי.
