לשיר אחרי המוות: סיפורו של ניק דרייק

כולנו מכירים סיפורים על אומנים גדולים שקיפחו את חייהם בשל מחיר ההצלחה והתהילה, מועדון ה-27 הידוע לשמצה מאכלס כמה מהידועים שבהם: ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, קורט קוביין ואיימי וויינהאוס לדוגמה. מטבע הדברים הסיפורים על מוות בהיעדרה של תהילה מועטים - הם נשארים בסביבתו של הנפטר, או הופכים אחר כך לצל שמלווה את מי שמתפרסמים לאחר מותם. כך הוא המצב בנוגע לניק דרייק, אגדת הפולק הבריטי שהלך לעולמו רק בגיל 26 והשאיר מאחוריו שלושה אלבומי אולפן - אלבומים שהם מופת של כתיבה, שירה ופריטה.

הטרובדור יפה התואר עם הקול הכובש ונגינת הגיטרה הייחודית מת ממנת יתר של כדורים פסיכיאטריים (האם הייתה זו התאבדות או תאונה מצערת – על כך יש ויכוח עד היום) בחדר ילדותו בבית הוריו. ובמשך שנים נשאר עלום ולא ידוע, המוזיקה המופלאה שלו נותרה בחושך והייתה ידועה רק למתי מעט. אך מרגע שהחלה להתגלות, דרייק הפך לדמות מפתח בפולק הבריטי, וכל מי שהאזין לו נותר כשחצי תאוותו בידו ועם הידיעה כי איתו הלכו גם כל היצירות הפוטנציאליות שיכול היה להעניק לנו.

הזמן סיפר לי

אולי כדאי להתחיל את הסיפור הזה מראשיתו, בטרם הפך דרייק לדמות כמעט מיתית שמגשימה הלכה למעשה את מיתוס האומן המיוסר. הוא נולד בבורמה להורים שעוד נהנו מפירותיה של בריטניה הקולוניאליסטית ב-19 ביוני 1948. בזמן שהמולדת שלו נאנקה תחת עול מלחמות העולם, משפחתו חיה בנוחות מירבית במזרח. אך שנתיים לאחר מכן המשפחה שבה לאנגליה והתמקמה באחוזה רחבת ידיים בוורוויקשייר בשם Far Leys. דרייק היה נער יפה תואר שהצטיין בספורט בפנימייה שאליה נשלח. מגיל צעיר נחשף למוזיקה – אימו מולי הייתה מוזיקאית ואביו רודני נהג לנגן בפסנתר ולהלחין את שיריו של אימו - ניק ניגן בעצמו על כלים שונים.

אחרי התיכון החליף את חיי הנוחות הבורגניים של ילדותו באווירה בוהמיינית כאשר למד בצרפת. חייו השתנו והוא נפתח לתרבות אחרת. הוא החל לנגן בגיטרה, לכתוב שירים, התנסה בעישון מריחואנה וצרך סמים קשים כמו LSD. ב-1967 נסע לטיול המסורתי של בני תרבות הנגד הבריטית - למרוקו (הרבה לפני הודו אצל הישראלים, מרוקו הייתה נקודה שבה צעירים נסעו לחפש את עצמם ואת החשיש. שם הם גם מצאו את הצלילים ששינו את הפולק הבריטי). אליה הגיעו גם רבים מהאומנים של התקופה. האגדה מספרת כי במהלך אותו טיול פגשו דרייק וחבריו את חברי להקת הרולינג סטונס, ודרייק אף ניגן להם שירים של דילן.

דרייק חזר לאנגליה והחל ללמוד בקיימברידג', כיאה למעמדו – אך הלב שלו לא היה שם. הוא עבר לגור עם אחותו השחקנית גבריאל, בדירתה בלונדון וצרך כמויות גדולות והולכות של מריחואנה. הוא איבד את מעט התשוקה שהייתה לו ללימודים, אבל החל לנגן יותר ויותר בגיטרה, להאזין למוזיקה במשך שעות ארוכות והופיע בברים בלונדון. זו הייתה תקופה של פריחה עבורו, אך הוא נותר חידה עבור המשפחה, החברים והנשים שסובבו אותו.

ההופעה ששינתה את נתיב חייו התקיימה בראונדהאוס בלונדון. באותו ערב הופיעה שם גם להקת הפסיכדליה הקליפורנית קאנטרי ג'ו והפיש ובקהל נכח הבסיסט של להקת פיירפורט קונבנשן, אשלי הצ'ינגס: "הוא היה נראה כמו כוכב, וזה גרם לי לרצות להתקרב". הצ'ינגס העביר את פרטיו של דרייק למנהל שלו ג'ו בויד (שהתניע קריירות של אומנים רבים וטובים) והפך לדמות מפתח בסיפורו של דרייק – לטוב ולרע.

הדרך אל השמש

בשנת 1968 החל דרייק להקליט את אלבומו הראשון Five Leaves Left - שיצא כעבור שנה ושמו ניתן לו בעקבות ההודעה בחבילת ניירות הגלגול לקראת סופה המודיעה כי נותרו רק חמישה ניירות, אך הוא מצמרר במיוחד כיוון שחמש שנים לאחר מכן הלך דרייק לעולמו. אין זה האזכור היחיד שקיים באלבום, בשיר Fruit Tree דרייק מצליח בצורה מדויקת למדי לחזות את עתידו כמו אומנים אחרים: "Fame is but a fruit tree, so very unsound. It can never flourish, ‘til its stock is in the ground".

Fruit Tree

המילים הושפעו מהמשוררים הרומנטיים של המאה ה-19, דרייק ניגן בטכניקת Open Tune, ושר בקולו המרחף מעל האדמה תהיות פילוסופיות. דרייק הזמין את חברו הקרוב מקיימברידג' רוברט קירבי לעבוד עימו על אלבום זה, והוא עבד איתו גם על אלבומיו הבאים. "נדמה שניק הפך להיות הפטרון של המדוכאים" אמר קירבי בריאיון, "אני לא מבקר את העובדה הזו... אבל לעיתים המעריצים רוצים שהכול יהיה רק הוא והגיטרה, והם לא מאמינים... שהוא היה צמא להצלחה מסחרית".

דרייק לא זכה להצלחה מסחרית אחרי שהוציא את אלבומו הראשון. כנראה הסיבה העיקרית לכך לא הייתה איכות האלבום אלא העובדה שלא הצליח לאסוף סביבו קהל גדול מספיק ולא התאמץ להשקיע ביחסי הציבור. בהופעות שלו הוא לא תקשר עם הקהל כלל. פעמים רבות היה עוזב הופעה באמצע, ואפילו באמצע שיר, ולרוב היה יושב על הבמה עם הגיטרה ושר כאילו הוא בגפו. בנוסף, ההופעות שתואמו לו לא תמיד תאמו את אופי המוזיקה שלו. כך האלבום הראשון שלו נותר ללא הד. אחותו סיפרה כי הוא נותר מסתורי באותן שנים ולא סיפר לה על התקדמות האלבום, יום אחד הוא נכנס לחדרה, זרק את האלבום המוגמר לידיה ויצא.

אין מקום שאפשר לקרוא לו בית

At the Chime of a City Clock

דרייק היה מתוסכל ובכל זאת נכנס לאולפן להקליט את אלבומו השני - Bryter Layter, שאופיו שונה, ג'אזי וקצבי יותר – התהיות הקיומיות והרמזים לדיכאון עדיין שם, אך דרייק מחליק על פני הכלים שמלווים אותו, כמעט מרקד. "אני יודע שעדיף שלא אעשה זאת, אבל אני עדיין מדוכא מהמחשבה שג'ו ואני הרסנו בצורה כלשהי את האלבום בניגוד לרצונו של ניק", סיפר קירבי על האלבום שיצא ב-1971 וניגנו בו חברי להקת הפיירפורט קונבנשן וג'ון קייל מהוולווט אנדרגראונד.

הדעות לגבי האלבום השני נותרו תמיד חלוקות בין מי שהעדיף את דרייק החשוף, למי שאוהב את העבודה המהוקצעת והשונה שנעשתה כאן. אולם גם האלבום הזה לא המריא, דרייק סירב להופיע או לעסוק בקידום כלשהו ,ומי שהיה אמור לסלול את הדרך של דרייק לצמרת – ג'ו בויד – עבר ללוס אנג'לס לנהל שם לייבל אחר (ודרייק נטר לו ואף כתב על כך כמה שירים). למען האמת בריאיון היחיד שנתן לכבוד אלבומו השני הודיע כי את אלבומו הבא הוא רוצה להקליט לבד. האלבום השלישי, Pink Moon, רחוק מאוד מהאווירה הכמעט מחויכת של האלבום הקודם.

אלבומו האחרון הוא אסופת שירים בלתי ניתקת, מקושרים ביניהם בחבל בלתי ניתן להתרה של יופי צרוף ובשנת 2000 הוא גם נכנס לרשימת 100 האלבומים הגדולים של כל הזמנים של מגזין ה"מלודי מייקר". דרייק החליט ברגע אחד להקליט את האלבום שאת חומריו אסף זה מכבר. הוא פנה לג'ון ווד שעבד איתו על האלבום הקודם, ומשום שהלה היה עסוק במיוחד – האלבום הוקלט בלילה, כשהאולפן היה פנוי. אלבום עירום כמעט שבו דרייק שר ומנגן על הגיטרה האקוסטית. וזהו.

הכרזה שפרסמה את Pink Moon - יחסי הציבור היחידים לאלבום

"אני חושב שהתקופה הזו הייתה קשה עבור כל אחד שאהב את ניק. רק בשנים האחרונות באמת הצלחתי ליהנות מהאלבום. במשך שנים לא יכולתי להאזין לו", סיפר ווד על האלבום שהוקלט בשני לילות עוקבים ונשלח ללייבל של דרייק – איילנד, כשהוא מוצר מוגמר. 26 שנה אחרי כן הוא יהפוך ללהיט בארצות הברית כששיר הנושא שלו ילווה פרסומת של פולקסווגן וימכור תוך שנה אחת פי 12 ממה שמכר עד אז.

מקום להיות בו

באותן שנים שבהן דרייק ציפה להצלחה שלא הגיעה, הוא עישן הרבה מריחואנה והשתמש בהירואין, הסתגר בביתו וסבל מדיכאון (גם אימו סבלה מדיכאון בצעירותה). הוא נהג לשתוק וכאשר דיבר עשה זאת בחידות או במילים יחידות. הוא החל לבקר אצל פסיכיאטר אך סירב לקחת תרופות בתחילה. בשלב מסוים אף חזר לגור בבית הוריו בחדר שבו גדל והיה נכנס למכונית ונוסע עד שנגמר לו הדלק. אז היה מצלצל להוריו ומבקש מהם לאסוף אותו ממקומות שונים. חבריו סיפרו שהיה מופיע בביתם מבלי להודיע.

בוורלי מרטין, חברתו של דרייק וזוגתו של ג'ון מרטין, (שדרייק שהה בביתם רבות ואף כתב את Northern Sky המהפנט עליו) סיפרה כי פעם אחת שכן שלה ראה את דרייק מסתובב בחוף הים קרוב לביתם ושאל אם להביא אותו לביתם. "הוא היה פשוט בא ומבלה את היום או הלילה. הייתי מציעה מיטה עבורו. היית צריך לתת לו לעשות מה שהוא רצה, לרוב זה היה לנגן את אותו אלבום שוב ושוב – או להסתכל מהחלון עם כוס תה בין ידיו במשך ארבע שעות".

 John Martyn - Solid Air

ג'ון מרטין, אומן יוצא מגדר הרגיל בפני עצמו, כתב לדרייק את אחד השירים שוברי הלב על חברות ואהבה Solid Air, שגם הופיע באלבום בעל אותו שם. "I know you, I love you, I will be your friend, I can follow you anywhere. Even through solid air" הוא שר. מרטין ביקר את דרייק בביתו קצת לפני שהלך לעולמו ושנים אחר כך סיפר בריאיון: "גם אם היית נותן לו הכול, הוא עדיין לא היה מבין שהוא אהוב".

בשנת 1974 דרייק ניסה לשנות את חייו ולצאת ממעגל הדיכאון והסמים. הוא נסע לגור עם חברים על גדות הסיין וכתב שירים חדשים, אך כשהקליט אותם נשקף בהם המבט העגום על החיים. בשיר Black Eyed Dog שיצא בשנת 1987 באוסף ואיגד הקלטות שלא פורסמו כתב: "Black eyed dog he called at my door, the black eyed dog he called for more". כמי שיודע מה אורב מאחורי הדלת.

Parasite

נסיעה חופשית 

בליל מותו, 25 בנובמבר ב-1974, סיפרה אימו כי הלך לישון מוקדם, באמצע הלילה עוד הסתובב בקומה התחתונה ואכל קורנפלקס כפי שנהג לעשות מפעם לפעם בלילות. אביו אמר כי בלילות לעיתים הייתה אימו יושבת איתו והשניים היו משוחחים שעות. באותו לילה לא שמעה אותו. לפנות בוקר דרייק לקח מנה כפולה של כדורי המרשם הפסיכיאטריים שלו, שהמשפחה הייתה בטוחה שאינם מזיקים (את יתר התרופות המזיקות בבית דאגו להחביא מחשש שיתאבד), אך בבוקר כבר לא קם.

אחותו גבריאל, שגם אחראית לפרסום שלו לאחר מותו ולהוצאות המחודשות, סיפרה כיצד היא רואה את רגעיו האחרונים: "התחושה שלי היא שמה שקרה זה שהוא החזיק את כל הכדורים הללו, זה בטוח לא היה מתוכנן מראש, הוא פשוט החזיק אותם ביד ואז זרק אותם אל הפה ובלע – וחשב 'לעזאזל, או שאני אמות או שאני אחיה ודברים ישתנו. משהו אחר יקרה".

אחרי מותו הפך בית נעוריו למוקד עלייה לרגל, מעריצים הגיעו לקברו והניחו מזכרות קטנות, פרחים ושירים. הם גם נהגו לקחת חתיכה קטנה מהמצבה, עד שזו התפרקה ואחותו נאלצה להחליפה. בתקופתו הקשה אמר פעם אחת לאימו: "אם רק יכולתי לחוש שהמוזיקה שלי עזרה למישהו בכלל". נדמה שאם הייתה זו בקשתו האחרונה או אחת מהן - היא התגשמה.

יצירתו של דרייק הפכה ברבות השנים לאבן דרך מוזיקלית במוזיקה הבריטית ובכלל ודמותו החידתית זכתה לערימות של טקסטים. בכירי המוזיקאים כמו אלטון ג'ון, קייט בוש, רוברט סמית', פול וולר ואחרים הודו כי השפיע עליהם והקליטו לו מחוות וקאברים. ובכל שנה מגלים אותו מחדש אוהבי מוזיקה, מנגנים את צליליו ומזילים דמעה.