רינגו סטאר בישראל: לא הנוסטלגיה שציפינו לה
כשהוא נשען על לא מעט עזרה מחבריו ללהקה, רינגו סטאר העניק לקהל הישראלי שבא לראות אגדה חיה בפעולה, ערב עתיר להיטים - אך רובם לא היו של הביטלס. דווקא הרגעים בהם חזר אל ההרכב המופלא היו נדירים וסוחפים
ישראל תמיד הייתה מדינה של ביטלס. אם באנגליה או בארצות הברית מתנהל הוויכוח הנצחי שכותרתו "ביטלס או סטונס" (על אף שמדובר בחיות מסוג אחר לגמרי), בישראל הוא הוכרע עוד לפני שלב הטיעונים.
כבודם של ג׳אגר ושות׳ במקומם מונח (ותעיד על כך ההיענות להופעת הענק ההיסטורית שלהם בפארק הירקון ביוני 2014), אבל ליושבים בציון תמיד היה יותר מקום בלב לרביעייה מליברפול. כפי שמוכיחה ההשתלטות רבת השנים שלהם על הרדיו שלכם בשבתות, הקאברים של דני רובס או ההיסטריה סביב הביקור היחיד של חיפושית במחוזותינו בספטמבר 2008. כשסר פול מקרטני ביקר פה ושלח כמה עשרות אלפי חובבי ביטלס הביתה עם הלב בשמיים. אחרי שפגשו סוף סוף פנים מול פנים את האיש שחתום על הקלאסיקות שבמידה רבה עיצבו את הטעם התרבותי הישראלי. בקיצור, ישראל תמיד הייתה מדינה של ביטלס.
וזה מסביר את ההתרגשות סביב הופעתו הראשונה מתוך שתיים, של רינגו סטאר הערב (שבת), בהיכל "מנורה מבטחים" בתל אביב. בכל זאת, חיפושית חיה היא לא דבר שכיח בימים אלה. בטח לא אחת כזו שמגיעה לארץ לשיר לישראלים את פסקול הילדות והנעורים שלהם. לא שמדובר באותה רמת היסטריה - אלוהים וג׳ון לנון יודעים שדין רינגו לא כדין מקרטני. אבל ביטל, הוא אגדה חיה. וגם הוא קיבל תואר סר לא מזמן - בכל זאת יש דמיון.
עוד בערוץ המוזיקה:
רינגו סטאר: "רק לאחרונה גיליתי שהוחרמנו בישראל"
לשיר אחרי המוות: סיפורו של ניק דרייק
אוזי אוסבורן: "הייתם פסיכים, אקח את ההופעה בישראל לקבר"
אז זהו, שלא בדיוק. ההופעה של מקרטני בישראל הייתה אייקונית. רגע מזכך של מדינה מול סמל תרבות ענק, שהפציץ אותה בקלאסיקות נצחיות בזו אחר זו, ולו בשם העובדה שהוא חתום על רובן. אבל המקרה של סטאר, החבר הפחות מוערך בביטלס ומי שנחשב על ידי רבים כמי שהיה במקום ובזמן הנכונים כדי להיחרט לנצח בדפי ההיסטוריה, שונה בתכלית. לזכות רינגו ניתן לזקוף פחות ביצועים ושירים פרי עטו מיתר חברי הלהקה ההיסטורית.
ועל כן, מי שהגיע להופעה של סטאר בן ה-78 בציפייה לרקוד לצלילי Revolution, להדליק מצת לרקע Hey Jude, להצטרף להרמוניות הקוליות של Because או לדמוע בשירת She’s Leaving Home (ולא ביצע תחקיר מראש) ודאי מצא עצמו מאוכזב. זאת לנוכח סט-ליסט רווי להיטים - אך לא של ארבעת המופלאים.
כי ההופעה של רינגו והרכב האולסטאר בנד שלו מבוססת, יותר מאשר על שיריו כחלק מהלהקה ששינתה את פני המוזיקה לנצח, על השירים של חברי ההרכב שמלווה אותו היום. לא שמדובר במוזיקאים רעים או עלומי שם. מכירי ומוקירי רוקנ׳רול יגידו לכם שלא בכל יום נפגשים על במה אחת קולין היי ממאן את וורק, גרהאם גולדמן מ-10cc, גרג רולי מסנטנה וסטיב לוקת׳ר מטוטו. וכן, גם להם יש להיטים שיכולים להחזיק הופעה שלמה, אפילו לא מעט מהם. אבל בואו נגיד שרמת ההתלהבות שנרשמה בקהל לצלילי האקורדים הראשונים של Black Magic Woman לעומת הצרחות והשירה המשותפת שהביא איתו Yellow Submarine לא בדיוק ברי השוואה. או כמו שאמר מישהו שישב מאחורי כותב שורות אלה: "באנו לראות את רינגו סטאר. עבדו עלינו".
"כשהצטרפתי לביטלס בהתחלה כתבתי הרבה שירים עבור הלהקה", סיפר סטאר באחד הרגעים בהם עזב את עמדת התופים, והתייחס בהומור הבריטי היבש שלו לבעיה הגדולה של המופע הזה. "אף אחד מהם לא הוקלט", המשיך לקול הצחוק בקהל. "עד שהגענו לשיר הזה". ואז הגיע Don’t Pass Me Bye, בעוד רגע נדיר שגרם לאנשים בקהל לקום, לשיר ולרקוד, ממש כמו שתכננו כשרכשו כרטיסים לחזות בפלא החי, המתופף והמזמר.
אבל אלה היו רגעים בודדים של ביטלס בים של קאברים ללהיטי רוק אייטיז בומבסטיים, מזן Hold the Line (שדווקא התקבל בהיסטריה מפתיעה בשלב מאוחר של ההופעה בו הגיח), I’m Not In Love, או Land Down Under, בביצוע נהדר.
והיו שם גם רגעי פיס אנד לאב, ממש כמו הקריקטורה, ואת Dreadlock Holiday (או בשמו השגור, I Don’t Like Reggae) ו-Act Naturally - להיט ביטלסי, אף שלא מדובר בשיר מקורי שלהם. רינגו עצמו מבין היטב את הקהל שלו, ולפני כל שיר עם פוטנציאל נפיצות גבוה הוא מכריז "זה זמן השתתפות קהל!". חבל שלא היו יותר שירים כאלה. או לפחות את Octopus’s Garden, אחד השירים היותר מזוהים עם סטאר. באמת, לאן הוא נעלם ולמה נמנע מהקהל הישראלי?
מצד אחד - מלכתחילה לא מדובר בערב המשווק כמג׳יקל מיסטרי טור בין שירי לנון/מקרטני (אף ש-Give Peace A Chance של לנון הגיח לכמה שניות בסוף). במונחי ביצוע מדובר בהופעה טובה ומלאת חן, אם נולדתם בשנים הנכונות עבור מופע מסוג זה. וניכר שרוב באי ההיכל אכן נולדו בשנתונים שיעריכו ביצוע חי של שיר כמו It Don’t Come Easy. לא כל הופעה בישראל צריכה להיות מכוונת לקהל צעיר וזה בסדר.
מצד שני - יש אירוניה קלה בבחירה לחתום עם With A Little Help From My Friends, את הערב שנמשך על פני שעתיים והיה עתיר להיטים - אבל דווקא אלו של חבריו ללהקה של רינגו. כן, הקהל בתל אביב קיבל מנה חמימה, מהודקת ומבוצעת בחן של נוסטלגיה לווריד. רק לא בטוח שדווקא לנוסטלגיה הזו הוא כיוון.
