קשה לנו לשחות עם בדואים
הידיעות על איסור כניסה של בדואים לבריכות בארץ מזכירות שהשורה התחתונה בחברה היהודית הגזענית בישראל היא מי יותר בהיר
(צילום: רועי עידן)
בדרום לא נותנים לבדואים להיכנס לבריכות, דווח כאן, ומן הסתם זה לא עניין באר שבעי מקומי אלא נרחב בהרבה. אני מדמיין מנויי בריכות ברמת אביב למשל, שלתחושתי יעשו את אותו הדבר לבדואים, ואם היו יכולים המדרג היה גולש גם לצבעי גוף שונים בתוך העם היהודי. לרמת אביב פשוט לא מגיעים בדואים. זה רחוק להם. אבל בואו נעשה ניסוי מחשבתי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בואו נשלח עשרה בדואים ונפזר אותם בבריכות שונות בבאר שבע, רמת אביב, או כל אזור בעל זיהוי דמוגרפי יהודי. אני מניח שהתוצאות יהיו זהות ואצל כולם יהיו תשובות מתחמקות כגון "לא היה מקום", "אנחנו מלאים", "זה רק לתושבי המקום" או "הכלור עלול להזיק לכאפיות ואנו נהיה חשופים לתביעות".
אנחנו גזענים, גם אלה שלכאורה נאורים, ומה שעצוב עוד יותר הוא שיש מדרגים של גזענות בחברה היהודית בישראל. החוק הוא פשוט: כל מי שצבע העור שלו והחי"ת הגרונית שלו נמצאים בדרגה מסוימת, נניח 6 בסולם ריכטר של הגזענות, יכול להיות גזען כלפי אלו שנמוכים ממנו בסולם. כלומר דרגה 5 ומטה. מי שסבל מגזענות בשנים הראשונות של המדינה יהיה גזען כלפי העליות האחרות, מאתיופיה למשל. השורה התחתונה היא מי יותר בהיר ממי.
אז יש לבן ויש שחור, ויש חי"ת גרונית של יהודים, ויש חי"ת גרונית עוד יותר, זאת החובשת כאפיה, של בדואים נניח, שכמו כולם רוצים לקחת את הילדים לשחות בבריכה. ומול הילדים שלהם מסרבים את כניסתם ומשלחים אותם בבושת פנים.
אתם יודעים מה? לא בדואים. אתיופים. כן, העלייה שכל כך היינו גאים במבצעים שלה בשנות ה-80 וה-90. אני זוכר את הנאומים ואת נפנוף הדגלים בטלוויזיה. כמה שמחנו על כך שהעלינו חלק מהעם היהודי לביתו הנצחי. איך הראינו לעולם כמה אנחנו מיוחדים. כמה העם היהודי שונה מאחרים. כיפאק לנו. ואז תקענו אותם בגטאות.
כי עם כל הכבוד, הם עלולים להוריד את מחירי הדירות שלנו. השמחה הייתה טובה לחצי דקה, ואז, במקום לפזר אותם בכל חלקי הארץ, כולל רמת אביב, בנינו להם גטאות במרכזים מסוימים ושכחנו אותם שם. בעצם לא שכחנו, אלא הסבנו את מבטנו הצדה ובכך גרמנו לפערים לגדול עד כדי שאנחנו מוצאים את עצמנו היום מול דור שני ושלישי של אפליה וגזענות.
והנה עוד נושא למחשבה: בואו נערוך משאל בכל יישוב יהודי בארץ: כיצד יגיבו ההורים אם הבן יכיר להם את חברתו האתיופית ויכריז על חתונה? אם הבת תציג את החבר האתיופי שלה? האם כשאין תירוץ של התבוללות נקבל תשובות מפתיעות? נראה לי שלא.
אני לא מוציא את עצמי החוצה. ככל הנראה גם בי יש מידה של גזענות. לכן חשוב קודם כל לעבור את שלב ההכחשה - שהוא שלב חשוב ביציאה מפלונטרים – ולהכיר במציאות: אנחנו עם שהגזענות קיימת בו, בכל שכבה, כלפי השכבה ה"כהה" יותר.
אני חושב על אותו אב שלקח את בנו ליום של כיף בבריכה בבאר שבע ולא נתנו לו להיכנס בתואנות שונות ומשונות. הוא אמנם "בדואי טוב" ש"עשה צבא", אבל להיכנס לבריכה עם תושבי באר שבע? חס וחלילה. סכנה בריאותית. הם עלולים לחטוף איזו מחלה בדואית נדירה.
אף בריכה, אפילו שתשים במימיה את הריכוז הכי גבוה של כלור, לא תוכל לטהר את כתמי הגזענות של אלו השוחים בה ומשאירים חלקים אחרים של תושבי המדינה הזו בחוץ. הזוהמה האמיתית לא נמצאת במי הבריכה. היא נמצאת אצלנו. בתוך הלב.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
משה בירמן
מומלצים
