הרומן של מסעדת "בית תאילנדי"
כבר 20 שנה שאי־אפשר להשיג שולחן ב"בית תאילנדי" - אחת המסעדות הנחשבות בארץ. מאחורי ההצלחה עומדים השף יריב מלילי ואשתו התאילנדית לק. בריאיון משותף הם מדברים על סיפור האהבה שלהם שנולד בבנגקוק לפני 25 שנה, על המנות שלק מבשלת בבית ומוצאות את דרכן לתפריט ועל בתם שהתחתנה עם מנהל המטבח של המסעדה. וגם: למה לק עדיין לא מסוגלת אחרי כל כך הרבה שנים בארץ לאכול שווארמה
יריב מלילי, הבעלים של מסעדת "בית תאילנדי" ומי שתרם רבות למהפכת האוכל האסיאתי בישראל, היה חייל משוחרר מנצרת־עילית כאשר קנה כרטיס טיסה פתוח לטיול של אחרי צבא. תחילה שוטט באירופה ועבד בסבלות בניו־יורק, ומשם המשיך לתאילנד. במסעדה בבנגקוק הוא הכיר את לק, צעירה שהגיעה לעיר הגדולה כדי לסייע בפרנסת משפחתה שגרה בכפר קטן. איך אפשר היה לדמיין שהחיבור בין השניים יוליד כמה שנים אחרי את "בית תאילנדי", אחת המסעדות הכי מצליחות בתל־אביב?
"עד שפגשתי את יריב לא שמעתי אף פעם על ישראל. הוא הזמין אותי לארוחת שניצלים, ואני בכלל לא ידעתי מה זה שניצל, אבל הוא היה ממש ג'נטלמן", משחזרת לק, שבינתיים למדה לאכול שקשוקה וחריימה, אבל עדיין לא מתחברת לקונספט של אכילה בפיתה או עם לחם. "אני לא יכולה לאכול פלאפל או שווארמה. לא מסוגלת להחזיק את זה בפה. אצלנו בתאילנד לא אוכלים לחם. זה לא בשבילי. אני צריכה לאכול אורז".
מלילי: "בתור אחד שנולד ללחם, זה נראה לי מוזר. אני אומר ללק: 'תתרגלי, את חיה פה כבר 20 שנה', אבל היא לא מתרגלת. אולי היא לא צריכה להתרגל. אני עושה את הסנדוויצ'ים בבית לילדים, וכל יום הסנדוויץ' הוא אחר".
לק: "הילדים לא רוצים שאני אכין להם סנדוויצ'ים".
הלוואה של 20 אלף שקל
בתור התחלה, מלילי ולק הקימו בתל־אביב את ה"סנדוויץ' בר", והגישו אוכל תאילנדי מוקפץ בבאגט, ומהר מאוד כולם חיקו אותם. על סמך ההצלחה, מלילי לקח הלוואה של 20 אלף שקלים והשניים כוננו לפני 22 שנים את "בית תאילנדי" בבוגרשוב פינת בן יהודה, שהפך למוסד נדיר בנוף הקולינריה התל־אביבית התזזיתי והבוגדני.
המקום רכש בצדק אוהדים רבים, כולל מפורסמים מהארץ ומהעולם ("אני בעיקר מתרגש להאכיל מוזיקאים שאותם אני מעריץ כמו שלום חנוך"), שהתמכרו מצד אחד לסלט הפפאיה ואגרול השרימפס ומצד שני למנות מורכבות ומופלאות שאז עוד לא התגלגלו על כל לשון בארץ, כמו – פאד קפאו לאד קאו קאי דאו (בשר בקר קצוץ, עם ירוקים, רובץ על מצע אורז ומעל כל הכבודה הזאת מונחת ביצת עין), קנג קייאו וון גונג (תבשיל חלב קוקוס שבו שוחים נתחוני שרימפס וחצילים) ופלה תקאיי (לברק מפולט ומטוגן המוגש עם מחית צ'ילי ותמרינדי, קשיו ובוטנים).
"אנחנו מאכילים 400־500 אנשים ביום עם שמונה טבחים. ובתפריט הראשי שלנו יש 70 מנות. מקום כמו 'בית תאילנדי' שיושב על פחות מ־300 מטר, מחזיק 130 אנשי צוות שעובדים כאן. אין מקום כזה בעולם. זה לא הזוי?"
מה סוד ההצלחה וההישרדות של "בית תאילנדי"?
"אולי יש לנו מזל. אנחנו מציעים גם משהו אחר ומקפידים על חומרי הגלם, אפילו יש לנו חווה שבה מגדלים ירקות, שאחרים לא יכולים לספק. כנראה שאנחנו שורדים בזכות הרבה ניסיון ועבודה. אנשים בטוחים שאני מתעורר ב־12 בצהריים. הם לא יודעים שאני קם בשש כל בוקר ומתייצב במסעדה בשמונה בבוקר, ועובד 18 שעות ביום".
במהלך השנים קמו לכן מתחרות תאילנדיות אחדות, שמנסות לשחזר את ההצלחה שלכם. מה אתם חושבים עליהם?
מלילי: "האמת לא אכלנו באף אחת מהן".
לק: "אני אוכלת אוכל תאילנדי רק בבית שלי או במסעדות בתאילנד".מלילי: "מסעדנות זו לא תחרות. בזכותנו הקולינריה התאית תפסה מקום מאוד יפה בישראל. זה משמח ומפרגן לי שמנסים לחקות אותנו. אני מניח שכולן ראויות, אחרת לא ישרדו".
צפו - יריב מלילי מדבר על הקשיים של עולם המסעדנות:
"מאוד קשה לנו להעלות מחירים, גם ככה המסעדנים נחשבים ליקרנים, ותמיד משווים אותנו לדוכן פלאפל שבו עומד אדם אחד. אנחנו לעומת דוכן הפלאפל, צריכים להתמודד עם לקוחות שמבריזים, מחזירים מנות או עם כלים שנשברים. יש בישראל אנשים עם כישרון מדהים, אבל הם כבולים ותוקעים אותם. לכן אני מבין למה הכל עכשיו בפיתה, בגלל שהמסעדנים לא רוצים להתמודד עם כל הדברים האחרים. בחו"ל מסעדות יכולות לפעול ברוגע במשך שנים, ובישראל כל היום זה סיר לחץ".
מלילי: "אני נשאר ער עד מאוחר בגלל הכדורגל. אני רואה כדורגל פעם בארבע שנים, עם האלכוהול והגרעינים, ואז אני מכור. זה נשמע בנאלי, אבל אני אוהד את ברזיל, כי הם משחקים הכי מתוק. כדורגל של פאן. החיים שלהם זה לנצח. אני גם אוהב את הספרדים, באותה מידה".
לק: "אני לא רואה את המונדיאל, אבל אוהבת את מסי".מלילי: "לפעמים אני רואה לבד וצועק לבד. ואם חברים באים, אז סבבה".
המונדיאל משפיע על העסקים?
"בוודאי. תמיד זה משפיע. אבל אצלנו לא יותר מדי. יש מספיק אנשים שלא מעניין אותם כדורגל".
אגב, מי מבשל אצלכם בבית?
"אני מבשל עם לק כל הזמן, ללק יש ידע אינסופי, היא שפית־על שיודעת להכין אלפי מנות, אבל היא שפית של בית. אני לוקח את המתכונים שלה ובוחר מה מתאים מהם למסעדה. הדבר היחיד שאני מבשל מהמטבח של הסבתות האלג'יראיות שלי זה כל מיני דברים מארטישוק, הירק האהוב עליי".
יוצאים לצהריים בקאב קאם
במשך שנים רבות, הזוג מלילי סירב להצעות מפתות להרחיב את טווח הפעילות. רק לפני שנה וחצי הם כוננו את "קאב קאם", בר־מסעדה ברחוב לינקולן בתל־אביב, שמיד הפך לאחד המקומות הלוהטים בעיר. "רק אחרי 20 שנה הרגשתי שאני בשל לפתוח מקום נוסף. הוא שונה מהבית התאילנדי. זהו מקום שלא מגיש אורז ותבשילים, אלא אוכל יותר חריף, יבש ומטוגן. 'קאב קאם' הוא סיפור הצלחה והמקום מפוצץ. בגלל הדרישה הוספנו עוד 30 מקומות בחוץ והתחלנו עכשיו לפתוח גם בצהריים. הקהל של 'קאב קאם' יחסית מבוגר. בהתחלה היינו קצת משוגעים מדי, התלהבנו, ונתנו בווליום. עכשיו נרגענו".
לזוג מלילי יש מחשבות גם על מיזם תיירותי בתאילנד, ולק אף רכשה שטח במחוזות ילדותה, "ועם הזמן אנחנו רוצים להביא לשם תיירות קולינרית. שהתיירים יראו איך הדברים גדלים ונולדים".
הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
