דוקו-פשע פואטי על רצח חמש נערות בהונגריה

אלה העובדות היבשות: בין אוקטובר 1953 לאוגוסט 1954 נעלמו בטְרק־סֵנטמיקלוֹש, עיירת שדה הונגרית, חמש נערות. הצעירה שבהן הייתה בת 11, הבוגרת בת 16. בספטמבר 1954, לאחר מציאת הגופות והבגדים של הנערות, פסק בית המשפט שפירושקה יאנצ'ו – שהייתה מבוגרת מהחטופות רק בשנים ספורות – אשמה בחמישה סעיפים של חטיפה ורצח בכוונה תחילה ונגזר עליה עונש מוות. ב־12 בדצמבר הוא יצא לפועל. יאנצ'ו נתלתה.

כעשור אחר כך נקלע העיתונאי והסופר ההונגרי סילארד רובין למוזיאון לקרימינולוגיה בבודפשט, שם נתקל בתמונה של פירושקה יאנצ'ו. מאותו רגע היא לא יצאה לו מהראש. האם פירושקה, כיפה אדומה בהונגרית, היא באמת הזאב בסיפור הזה? ואם כן, מה גרם לכך? רובין חקר וחפר בנושא משנות ה־60 ועד לעשור שעבר – אובססיה שנמשכה כ־40 שנה, עד מותו של רובין ב־2010, בלי תוצאה מוגמרת. אבל החומרים הרבים שהשאיר לא נותרו יתומים. הם אורגנו ונערכו לספר, שראה אור בהונגרית שנתיים אחר כך.

למרות גודלו הצנוע, היריעה שפורש "התמימוֹת" רחבה מאוד. רובין חוזר שוב ושוב אל העיירה ואל זירת הפשע ולומד אותן היטב. הוא מגיע לדמויות מפתח: לְאִמה של יאנצ'ו, להורים ולבני המשפחה של הנרצחות, לחוקרי המשטרה ולאחד התובעים, לשותפתה לתא של יאנצ'ו ולסוהרת שלה. הוא אף מאתר את בתה של יאנצ'ו, אחת משני ילדים שנמסרו לחסות המדינה.

היריעה גם מרובדת. בשכבה העליונה הוא בונה את הכרוניקה של הפשעים. בשכבה האמצעית הוא גוזר מקורות חייה העגומים של יאנצ'ו את הנסיבות למעשיה. בשכבה התחתונה הוא מתבונן ביחסי הכוחות שלא משאירים הרבה סיכוי לאנשים כמו יאנצ'ו להיות בני אדם, ולמקומות כמו טרק־סנטמיקלוש להיחלץ מדלות ומנבערות. זה ג'ונגל שהמאבק שמתנהל בו הוא בין החלש יותר לחלש פחות. בעימות הנצחי בין השפעה גנטית להשפעת הסביבה, די ברור שרובין בוחר באופציה השנייה.

"כל עיתונאי שהוא לא טיפש או מחזיק מעצמו יותר מדי וקולט מה קורה, יודע שמה שהוא עושה חסר צידוק מוסרי. הוא סוג של איש סוד, שמנצל את רהבתנותם של אנשים, את הבורות שלהם או את בדידותם, קונה את אמונם ובוגד בהם בלי ייסורי מצפון". בפצצה הזאת פותחת העיתונאית האמריקאית ג'נט מלקולם את The Journalist and the Murderer - ספר שהוא בית ספר לכתיבה עיתונאית ותיעודית. "אני לא יכול לדמיין מה (מלבד האשליה המתסכלת של הזיכרון) מושך את כוח היצירה של האמן אל עבר העבר (ובייחוד אל עבר אירועים שנחתמו בצורה טרגית), אם לא יעילותה של החמלה, הלהט שמחכה לפרוץ מתוך המעשה הקונקרטי והרצון לשנות משהו בלי לשנות דבר", מצטט רובין את אחד מחבריו, המשורר יאנוש פילינסקי. ב'התמימות', הוא מחבר בין שני הקצוות האלה.

ללא הפרקטיקה העיתונאית - כולל המניפולציות הקטנות שהוא מפעיל כדי להתחבר לאנשים, להניע אותם לשתף פעולה - לא היה

 מתהווה הבסיס שמאפשר לו להשוות בין יאנצ'ו לגיבורת רומן של פוקנר ("מקלט") או לקלאסיקה הקצרה שלו "ורד לאמילי", להגג על פליני או להבדיל לתאר לילה נוראי בביתה של זקנה רקובה מכל בחינה. ללא הניואנסים והסגנון שלו כסופר, הטקסט היה חסר את אופיו הייחודי. "דוקו־פשע פואטי", מכנה המתרגם דוד טרבאי את החיבור הזה בהקדמה מאירת עיניים, וקורץ בכך לטרנד הטלוויזיוני הלוהט של השנים האחרונות. כה פואטי, שאלמלא המידע שנמסר בהקדמה לא היה פשוט בכלל לצלוח את המבוא הפתלתל־קופצני של רובין. אחר כך זה כבר נהיה מובנה יותר.

בגלל נסיבות התהוותו, אי־אפשר לשפוט את "התמימות" כמו כל ספר אחר. לכן, למרות שזה מפתה, ההשוואה שלו ל"בדם קר" של קפוטה – כפי שמצוין על גבו של הספר – היא מאולצת. צריך לשפוט אותו לפי מה שהוא. יצור כלאיים משונה, מבלבל לפעמים, מעניין מאוד, מעורר מחשבה וגם מועקה, שהופכת בסופו לגוש בגרון.

"התמימוֹת: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה", סילארד רוּבין, מהונגרית: דוד טרבאי, עם עובד, 232 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".