"מגיפת ההתבוללות": ישראלים, תבחרו את הקללות שלכם
אנחנו אוהבים להתקשט בברכותיו של בלעם, להאמין שאנחנו עם סגולה, אבל האמת שהיא שאנחנו רגילים, בדיוק כמו כל בני התמותה. אחרי שבוז'י הרצוג נבעת מתופעת ההתבוללות בארה"ב, כדאי לו להניח בצד את היהדו-מטר. מגיפה? חס וחלילה. אלו בסך הכל בחירות שונות מהבחירות שלך ושלי
הפרזנטור של חסרי המזל
מי שמחפשת אות ומופת לטענה שהגינות לא משתלמת, יכולה להשתמש בנביא בלעם כפרזנטור, שכן מדובר בעבד אלוהים נאמן שפניו הושחרו שלא כדין. כאשר בלק, מלך מואב, מבקש ממנו לקלל את בני ישראל ואף מציע לו מתנות בתמורה, דבק בלעם בנאמנותו לאלוהים ומצהיר (במדבר כ"ב, י"ח): "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה'". לכל אורך הדרך הוא לא סר מעמדתו הדתית, וממטיר ברכות במקום קללות.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
קל להבין מדוע בלק עוין את בלעם, שהרי חרדות קיומיות הניעו את בקשת הקללה, פרים ואילים רבים הושקעו במשימה וגם כבוד מלכים עמד למבחן, וכולם כשלו מול יושרו של בלעם שגורש בבושת פנים (במדבר כ"ד, י"א): "וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד".
אבל מה נסגר איתנו?
מינימום "פרס ישראל" או "בראשית", ואולי לתחום לכבודו אזור ב"יער חסידי אומות העולם", זה מה שהיינו אמורות להציע לבלעם, ולא מובן מדוע עשינו בדיוק ההיפך. לא עוברים עשרה פרקים מסיפור ברכות בלעם - והתורה מדווחת על כך שאנו, בני ישראל, הרגנו את הנביא המברך כחלק מפעולת הנקם במדיינים (במדבר ל"א, ח'): "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ... וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב".
לא הסתפקנו בהריגתו של הנביא שהעתיר עלינו ברכות, ואף סיפרנו שהוא קילל אותנו ורק אלוהים הפך את קללותיו לברכות (דברים כ"ג, ו'): "וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה".
טענה זו זכתה לחיזוק מפיו של נחמיה (י"ג, א'-ב'): "לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד עוֹלָם:... וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה". הרצחנו וגם עיוותנו את הסיפור? לא יפה לנו.
כמה טוב להיות אנחנו
מה אמר עלינו הנביא בלעם שכך נקמנו בו? הוא אמר שחיינו טובים והיה רוצה שעתידו יהיה כעתידנו, ועוד אמר שאנו עם חזק ואמיץ כאריות, ובעיקר אמר שננצח במלחמות את אויבינו. אהדה ואופטימיות שכאלו לא נשמעו מפיהם של נביאי ישראל. אז למה הרגנו את בלעם ולמה השחרנו את פניו?
קבה כנגד קבה
על הבמה עדיין נשמעים הדי הברכות והמחמאות של בלעם, וכבר נראים בני ישראל בוגדים באלוהיהם עם בעל פעור ובניצוחן של המדייניות. ברגע בו מסיים בלעם לספר לבלק כמה אלוהים נאמן לנו, ואיך ננצח בזכותו את המלחמות, אנחנו נואפים עם אלוהים אחרים.
אם נטה אוזן ללשון הסיפורים הסמוכים - ברכות בלעם וחטא בעל פעור, נגלה את חוסר התכלית של הברכות בעיני המספר. בראשית הסיפור, כאשר בלק מבקש מבלעם לקלל את בני ישראל, הוא אומר: "אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה", מהשורש א.ר.ר, אך מיד הוא מחליף לשון ובהמשך הסיפור הוא מבקש תשע פעמים "קָבָה לִּי אֹתוֹ" מהשרש נ.ק.ב.
"קבה לי אותו", מתחנן בלק לקללה, אך מסתבר שאין לו בה צורך שכן ישראל מקללים את עצמם בקובת הזונות וב"קיבתה" של כזבי בת צור: "וַיַּרְא פִּינְחָס... וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ".
קבה, קיבה וקובה – לא צריך לקלל אותנו, בנות ובני חווה, אנחנו כבר יודעים להרוס לעצמנו לבד, ובדרך דומה להכאיב לזו של שוחרי רעתנו.
אני יפה?
"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" והאהוב מכולם: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". את בלעם הרגנו ובשמו הטוב פגענו, אבל בברכותיו השיריות אנו אוהבות להתקשט. אנו היהודים, כדתות וכעמים רבים אחרים, אוהבים להאמין שאנחנו עם סגולה ונבחרי האל, שאנחנו עם הנצח, שבגללנו ולמעננו מתקיים העולם ולעתיד לבוא אנו ננהיג אותו.
אלא שכל אלה הם תכשיטי הבל. אנחנו לא נבחרות ולא מבוזות, אנחנו רגילות, בדיוק כמו כל בנות ובני תמותה. מעשינו הם הדרך היחידה להעריך אותנו.
דברי שבח וחנופה וגם גידופים, ריקים מתוכן ממשי. "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" מלמדים אותנו חכמי התלמוד, ואת זאת נלמד גם מסמיכות הפרשיות בין ברכות בלעם לחטא בעל פעור, את הקללות ואת הברכות רק אנו יכולים להביא על עצמנו.
בוז'י, מגיפה? אתה בטוח?
אני שמחה לצרף את ברכותיי לברכות הרבות שנשלחו להרצוג עם מינויו לתפקיד יו"ר הסוכנות. לצד הברכות הכנות, אני רוצה לצרף גם המלצה לזווית ראייה שונה של המשימה היהודית העומדת בפנינו.
ההמלצה שלי לבוז'י ולהורי הכלות והחתנים – תפסיקו להתייסר. שייכות לעם היהודי היא לא מטרה, היא יכולה להיות אמצעי מועיל (או שלא), אבל היא לא חשובה בפני עצמה.
האם משימת החיים היא להיות יהודיות, או שמשימת היהדות היא לחנכנו להיות חומלות וגומלות חסדים? אם הילדות שלכן מוצאות נתיבים משל עצמן להרבות טוב בעולם – חזקו ועודדו אותן. ואם הן לא עושות טוב? זה מה שבאמת אמור לכאוב לכן.
בוז'י יקר, בבואך אל העם היהודי הנח בצד את היהדו-מטר שלך וקח אתך עיניים רואות ולב מבין. המשימה של היהדות (ככל הצעה רוחנית ודתית אחרת) היא להפוך את העולם למקום טוב יותר. במקום לבכות על יהודיות שעוזבות את היהדות, כדאי להגדיר מטרות ראויות לאלו שבוחרות להישאר בה.
דאגה לפליטים בעולם, השכנת שלום, צמצום הנשק, דאגה לתושבי מדינות עניות אלו הן משימות ראויות ונדמה לי שיש לך קהילה מספיק גדולה בשביל להתחיל לממש משהו חזון השלום היהודי.
מגיפה? חס וחלילה. אלו בסך הכל בחירות שונות מהבחירות שלך ושלי, ומה הצורך הדחוף לשפוט?
ובבית המדרש של הטוקבקים
הפעם אני בוחרת להשיב למשפט תגובה קצר, פסקני ואנונימי שנכתב בבית המדרש בשבוע שעבר: "פמיניסטית אובססיבית ברמת ocd". תגובה קצרה מאוד אך מזמנת עיסוק בשתי שאלות חשובות – מהו ocd ומהי המשימה הפמיניסטית? בסרטון אני מתייחסת לשני צדי המשוואה.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
