ביקורת סרט: "אישה צועדת קדימה" - החמיץ את הסיפור האמיתי
זה היה צריך להיות סרט על כישלון המאבק לזכויות האינדיאנים אבל איכשהו "אישה צועדת קדימה" הפך לסרט על מערכת יחסים בין אישה לבנה שחברה לצ'יף אינדיאני. הזווית הצרה הזו חוטאת למציאות ובעיקר מחמיצה את הסיפור המקורי הגלום בו
"אישה צועדת קדימה" (Woman Walks Ahead) הוא הכינוי שניתן לקרוליין וולדון ע"י בני שבט הסו, והוא גם השם שנבחר לסרט העוסק בניסיונה של וולדון לסייע למאבק האינדיאני בשלהי המאה ה-19. ההליכה קדימה מאפיינת בסרט את הנחישות של בת דמותה הקולנועית (בגילומה של ג'סיקה צ'סטיין) כמעין מודל פמיניסטי למי שהופכת לפעילה למען זכויות האינדיאנים.
המלכודת הקלאסית אליה יכול ליפול סרט שכזה היא לספר על אדם לבן המתגייס לסייע, ברום מעלותיו, לבני מיעוט נרדף. בכל זאת עברו 28 שנים מאז "רוקד עם זאבים". הטוויסט של "אישה צועדת" הוא באופן בו ההזדהות של הגיבורה עם המאבק האינדיאני קשורה בגורל המשותף של מאבק בפטריארכיה הלבנה. כמו האדמות הגזולות והאסון שהמיט האדם הלבן על השבטים האינדיאנים, כך גם הניסיון להצר את צעדיה של אישה לבנה השייכת למעמד הבינוני גבוה. אחד לאחד.
לעוד ביקורות קולנוע:
זוהי דוגמה לסרט המונע מכוונות חיוביות ו"נאורות", אך נעשה מתוך מודעות חלקית ביותר למגבלותיו. "ליברלי" במובן הרע של המילה. אלו מגבלות הנובעות מכמה סיבות עיקריות: ראשית, הסרט מתקשה לתרגם את הפן ההיסטורי של המאבק שמתרחש בשנים בהן מתרחשת העלילה בין האינדיאנים ונציגיו של השלטון הלבן. גם אם סרט לא אמור להיות שיעור בהיסטוריה, המאבק מוצג דרך הפרספקטיבה הצרה מדי של חוויית האישה הלבנה.
את שתי הבעיות הראשונות (ההיסטורית והאישית) ניתן להכיל תחת המטריה של הבעיה השלישית. הסיפור ההיסטורי של וולדון הוא על החמצה. סיפור על כישלון הכוונות הטובות שהוא, בסופו של דבר, מקורי ומעניין יותר מסיפור "האישה הלבנה שהעירה את המנהיג האינדיאני ממצב של פאסיביות". הוחמצה הזדמנות לעסוק בהחמצה שהיא, לכשעצמה, לא רק מדויקת יותר מבחינה היסטורית אלא גם מעניינת יותר ממה שהסרט מציג.
הדמות הקולנועית של קרוליין וולדון מתאימה לנטיותיה של צ'סטיין. היא נוטה לבחור תפקידים של דמויות נשיות חזקות הנמצאות בעינה של סערה: סוכנת ה-CIA מאיה ב"כוננות עם שחר" (2012) של קת'רין ביגלו, הלוביסטית האסרטיבית ב"מיס סלואן" (2016), ומולי בלום המנהלת זירת משחקי פוקר יוקרתית ב"המשחק הגדול" (2017). סרטים שבהם כל הדרמה ממוקדת, עד לכדי ליקוי, בחוויה של הדמות הנשית בגילומה. בחירות תפקידים אלו ממוקדות מטרה אחת: אוסקר. בסוף זה יקרה, וצ'סטיין תקבל את הפרס הנכסף, אבל לא על סרט בינוני כמו "אישה צועדת קדימה".
וולדון מתחילה את הסרט כאלמנה ניו יורקית בעלת אמצעים שמחליטה לבצע שינוי בחייה ולנסוע לשמורה אינדיאנית בדקוטה בכדי לצייר פורטרט של "פר רובץ". הדמות האמיתית הייתה גרושה עם ילד, והיא עשתה את המסע לשמורה האינדיאנית בדקוטה לאחר שנים שבהם הייתה חברה בארגונים למען זכויות האינדיאנים. כל זה שונה באופן ניכר בסרט. במהלך הנסיעה ברכבת לדקוטה היא פוגשת את קולונל סילאס גרוב (סאם רוקוול) שמנסה להבהיר לה כי מוטב שתחזור חזרה לניו יורק. אחרי "שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי" נראה שרוקוול החליט להתמחות בתפקידי הגזען שעמוק בפנים יש לו סוג של לב. מעל גרוב ישנם הממונה על האזור ג'יימס מקלאכלין (קירן היינדס) והגנרל קוק (ביל קמפ) המשתוקק לצוד אינדיאנים – ושלושתם יהיו נציגי מנגנון הדיכוי הנשי/אינדיאני.
בתקופה בה מתרחשת העלילה (תחילת שנות התשעים) מועברת חקיקה המאפשרת לפצל ולהשתלט על שטחים אינדיאנים נוספים. הקשר הנרקם בין וולדון ל"פר רובץ", והאופן בו היא לומדת על מצבם של האינדיאנים ברגע קריטי זה, מציבה אותה - לפחות בסרט – בעמדה של מי שדוחפת את המנהיג חזרה לעמדת הנהגה וניהול של העימות עם השלטונות. הסרט מספר סיפור על התעוררותה הפוליטית של הגיבורה, ובאופן בו היא מנסה לחולל שינוי. סכמה שמסתייעת, לגמרי במקרה, באסונם של האינדיאנים.
אם מוותרים על הרעיון שזה היה צריך להיות סרט על הכישלון הבלתי נמנע והטראגי של מאבק האינדיאנים, ניתן להתייחס בביקורתיות גם לביצוע של מה שהסרט מנסה להיות. עיצוב מערכת היחסים המרכזית, ובוודאי השילוב של מערכת היחסים בתוך הקונפליקט הגדול – אינם מצליחים להשיג תנועה רגשית או ויזואלית משמעותית (חרף יופיים של נופי הטבע). "רוקד עם זאבים" עבד בדרכו ההוליוודית כבידור קלאסי סוחף. קשה לומר דבר דומה על הבימוי הקורקטי של סוזנה וייט (מרבית הרקורד שלה הוא בבימוי פרקים בסדרות כמו "אימפריית הפשע"). כמו התסריט, כך גם הבימוי, משייפים, מייפים, מרככים ומעצבים את הסיפור כך שלא יותיר חותם ניכר בזיכרון.
