שתף קטע נבחר

 

"שחורות": מבט מייאש על צעירים אתיופים

הסרט התיעודי "שחורות" מצליח לספק הצצה אמיתית לחיי הנוער האתיופי - שסובלים מעוני, פשיעה ומפגשים אלימים עם שוטרים, אבל לא מתעמק בבעיות של העדה ולא מעניק שום תובנות

בזמן ששמייכל וסמייקל נאבקים על שליטה במוח של רמי וייץ, תאגיד כאן מעניק לכם אסקפיזם ריאליסטי כדי שתגיעו כמו חדשים למשחקי רבע הגמר. מחאת האתיופים בשנת 2015 השאירה אחריה בעיקר טעם עגום של נושא שניסה לעלות למודעות, אבל נתקל בהתנגדות אלימה של כוחות הביטחון וירד חזרה למחתרת. המחאה ההיא מן הסתם היוותה את הטריגר לסרט הדוקו "שחורות" ששודר אתמול (ד') בכאן, ומנסה להעביר לצופים שבריר מתלאות קיומו של הדור הצעיר לעדה האתיופית בישראל. השם של הסרט קצת מטעה – האתיופים הם אומנם כהי-עור אבל הסרט לא עוסק באריתראים או סודנים שחיים ביננו אלא באתיופים בלבד.

 

מתוך "שחורות"    (באדיבות כאן)

מתוך "שחורות"    (באדיבות כאן)

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

ההתאקלמות של העלייה האתיופית בחברה הישראלית לא הייתה קלה משום בחינה. נדמה שהסובלים העיקריים היו בני הדור הצעיר, שנולדו בארץ והתערו בנורמות חברתיות שונות מאלו שעליהן חונכו ההורים שלהם. הם אלו שנפלו בתהום שנפערה בין שתי הגישות, וגם העובדה שהחברה שאליה הגיעו לא העניקה להם מסגרת סוציאלית מתאימה עשתה את שלה. התוצאה היא נערים ונערות שנולדו לעוני והוסללו לחיים שבהם הפשע הוא ברירת מחדל, ושכדי להיחלץ ממנו הם צריכים להשקיע מאמצים עילאיים.

 

ביקורות טלוויזיה נוספות:

הדוקו על רוג'ר ווטרס הוא סרט תעמולה שטחי

"פוזה": סוחפת, בוטה ומעט רדודה

"משיח": הבינג' הבא שלכם

 

"שחורות" עוקב אחרי כמה מהם. הגיבור הוא טביבו דסטה שכבר ראה בתי כלא מבפנים אבל עכשיו הוא משתקם ובגיל 20 תקרת החלומות שלו נושקת לגיוס לצה"ל. מבחינתו זו ההוכחה שהשיקום הושלם. "שחורות" אומנם נפתח בצליעה קלה וקלישאתית כשהוא לוקח את טביבו לביקור בכלא, שם הוא מרביץ תורה באסירים ומחנך אותם ללכת בדרכו, אבל די מהר הסרט עולה על מסלול אחר, רגיש יותר, פדגוגי פחות, ומצליח – הודות לכמה מרואיינים רהוטים ומרגשים – לתת לצופה הצצה אמיתית לשגרה של הנוער האתיופי. את הנתונים רובכם מכירים, אין חדש ביאוש. אחוז גבוה של פשיעה שמוביל לסיפורי זוועות על היתקלויות אלימות עם שוטרים, סמים, היעדר שאיפות בתחום ההשכלה הגבוהה ומה לא.

 

מתוך
חיים שהוסללו לפשע(באדיבות כאן)

הבעיה העיקרית של "שחורות" היא החד-צדדיות. רצון עמוק לייצר אמפתיה כלפי האתיופים וחוסר האונים שלהם, החסיר אותם מהצד השני – אין ראיונות עם שוטרים, עובדים סוציאלים או מישהו שיספק את שאר הרבדים בסיפור. שיטור יתר הוא אכן בעיה - והנתון המדהים לפיו למעלה משליש מהתלונות נגד אתיופים מתבררות כעבירות של שוטרים הוא בלתי נתפס ומייאש – אבל היחס המשטרתי משקף משהו הרבה יותר עמוק, ואולי זה ביטוי לחוסר אונים של מוסד שהוטל עליו לטפל במה שאינו אמור לטפל בו.

 

אחד המרואיינים הוא אשר סיום, קצין קרבי שמספר איך במהלך השירות הצבאי שלו הוא נכנס לבתים של משפחות פלסטיניות ומבצע חיפוש, וכשהוא מגיע הביתה לשכונה שלו הוא מגלה שהשוטרים ביצעו חיפוש דומה אצלו בבית. סיטואציה מצמררת שמלמדת הרבה על המצב. כמו שלא הייתם מאשימים חיילים שהתחרפנו במהלך שליטה באוכלוסייה אזרחית אלא הייתם מנסים לבדוק מה בשיטה לא עובד, באותה מידה זה יהיה חסר אחריות להפיל את כל האשמה על השוטרים.

 

עם מוזיקת ראפ וסלואו מושן מנסה העריכה להקביל את המחאה השחורה של האתיופים לזו של האפרו-אמריקנים בארה"ב – טעות שמשטיחה את הסיפור של העדה האתיופית, כי היא מבוססת רק על צבע העור של שתי הקבוצות. הגורם למצב העדה האתיופית קצת יותר מורכב מצבע העור שלהם. גם החלום האבוד שלי הוא לקנות בית, דבר שמן הסתם כבר לא יקרה, ואני מכירה לא מעט אנשים שעובדים בשתי עבודות כדי לשרוד את יוקר המחיה. וזה המקום שבו "שחורות" מפספס הזדמנות לרדת לעומקה של הבעיה, וחבל. סרט תיעודי לא יכול להסתפק בתיעוד. הוא אמור לספק תובנה, להגיד משהו, ורצוי משהו שלא אמרו כבר לפניך.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים