גולשים עם כיפה
מיזם ייחודי, שנולד במקרה במזרח הרחוק, מאפשר לדתיים ללמוד גלישה בקבוצות נפרדות מבלי לוותר על הלכות הצניעות. בדרך הוא עוזר לרבים להתנער מהפחד שלהם מהים
כשהיה בן עשר, גילאור דמרי ניצל מטביעה למוות בים התיכון. "אבא שלי הוציא אותי מהמים, האחים שלי חילצו את עצמם, אחד מהם היה מעולף", הוא משחזר. "בסוף כולם יצאו בריאים ושלמים, אבל כולנו יצאנו עם הטראומה. זה קרה בחוף לא מוכרז, כי רצינו חוף שקט. משפחה דתית... מאז ועד שסיימתי תיכון לא נכנסתי לים".
דווקא מתוך החוויה המטלטלת והקושי שנולד בעקבותיה, הצליח דמרי להתגבר על מחסום הפחד. במקרה שלו, ההתמודדות עם הטראומה עברה דרך קורס צלילה. "זה שבר את הפחד שלי מהמים. בהמשך למדתי לגלוש", הוא מספר. דמרי (24), צעיר מעתניאל, הבין שאת הלקח שלמד על בשרו צריך להעביר הלאה, לצעירים דתיים שחוששים להיכנס למים.
איך עושים את זה? את התשובה הוא קיבל בכלל במזרח הרחוק. כשהשתחרר בקיץ שעבר משירות קבע בגולני וטס לסרי לנקה ולפיליפינים כדי לגלוש, דמרי פגש את מדריך הגלישה שמי מזרחי, בעלים של מועדון הגלישה "אקווה סטמינה" בתל ברוך שבתל אביב. מהמפגש ביניהם נולד הרעיון להקים עסק בשם "גולש עם כיפה", שיעזור לאנשים שומרי מצוות ללמוד גלישה בדרך שאינה נוגדת את אמונתם הדתית ואת הלכות הצניעות. "הוא הציע להביא לו לקוחות, ולקחתי את זה צעד אחד קדימה", מספר דמרי.
קבוצות של גולשים דתיים נרשמות אצל דמרי, והוא מתווך ביניהם לבין מועדוני גלישה ומסייע בארגון שיעורים שיעמדו בדרישות של הנרשמים והנרשמות, הכוללות הפרדה מגדרית. "הים הוא כלי מדהים, והמטרה היא לתת את הכלי הזה גם לציבור הדתי, בחופים נפרדים ובקבוצות נפרדות", הוא מסביר. "אני מגשר בין האנשים למועדוני הגלישה, מסביר להם מה חשוב לציבור הדתי ועל מה צריך לשמור. בציבור הדתי אף אחד עד היום לא פתח את האפשרות הזאת של חינוך ימי".
יותר בנות נרשמות מאשר בנים
אומנם, ביהדות נהוג למנות את לימוד השחייה כאחת החובות ההלכתיות המוטלות על אב בחינוך בנו, לפי הנאמר במסכת קידושין בתלמוד הבבלי: "האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות; ויש אומרים: אף להשיטו במים", ופירש רש"י: "אף להשיטו בנהר – שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט". אלא שהרתיעה מהים בקרב הציבורים האלה נובעת בעיקר מנורמות הלבוש החשופות הנהוגות בציבור החילוני בחופים, נורמות שאינן נהוגות בשום מרחב ציבורי אחר ולא מתיישבות עם הלכות הצניעות. לא פעם יהודים שומרי מצוות מסתכנים ברחיצה בחופים לא מוכרזים שאין בהם מציל, בהיעדר חוף נפרד בסביבה.
גילאור הגה יחד עם שמי מזרחי סדנה חד-פעמית תחת הכותרת "סדנת גלישה והתמודדות עם אתגרי הים", שבה לומדים לדבריו "את כל מה שצריך כדי לשמור על החיים שלנו בים, וגם את הצד הכיפי של ההיכרות עם הספורט הזה". הפעילויות שהוא מארגן הן מגיל שבע ומעלה, ובקיץ פועלות קייטנות לילדים לצד קורסים לנוער ולבחורים לפני צבא. "יש גם קורסים מתקדמים יותר, אבל אנחנו מתחילים עם הבסיס", הוא מספר. "יש קבוצת בוגרים שלנו שהתחילה לפעול, עם אימונים למי שרוצה להתקדם. יש גם מערך נפרד לשיעורים פרטיים".
אם חשבתם שיש רק קבוצות של בנים, טעיתם בגדול. "זה מפתיע, אבל יש לי יותר בנות מאשר בנים שנרשמות, ויש מצוקה של מחסור במדריכות", מספר דמרי.
ומי האוכלוסיות שמגיעות לגלוש? בעיקר דתיים לאומיים, אבל לא רק. "יש כל מיני אוכלוסיות, וב'בין הזמנים' (התקופה שבה בחורי ישיבה יוצאים לחופשה, ש"מ) השאיפה שלי היא לעבוד בעיקר עם חרדים. עד אז באים בעיקר דתיים לאומיים. בחוף הנפרד בבת ים אתה יכול לראות חרדים שמורידים את החליפה והציצית, עולים על הגלשן ונכנסים למים", מספר דמרי. הוא מבהיר שלא רק צעירים באים לחוות את החוויה אלא גם אנשים בגיל מבוגר יותר, ומדי פעם באים גם רבנים שביקשו להישאר בעילום שם.
ישי קפלן (25) נחשף למיזם במסגרת יום פעילות למדריכים בישיבה התיכונית "חיצים" שבה הוא עובד: "הגלישה פתחה אצלי משהו, מרחבים בנפש. זה גם תורם לביטחון העצמי. זה ספורט שפחות חזק בציבור שלנו, אבל הוא יכול לשנות אנשים".
"זה מרגש אותי בכל פעם שאני בא לגלוש", הוא מוסיף. "זה באמת ממכר. התחלתי לפני חודשיים, זה היה ניסיוני ומהפעם הראשונה התמכרתי לזה. אין לי ספק שאני אמשיך, אני נהנה בכל פעם מחדש".
אלעד נשרי, בן 19 מכפר מימון, מתאר חוויה דומה: "זה פרויקט מדהים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ממש התקרבתי לים. גילאור מארגן קבוצה נפרדת בחוף נפרד, מה שפותר את כל המגבלות שמנעו מאיתנו ללכת לגלוש עד עכשיו".
"היה לי פחד מסוים מהים", הוא מודה. "זה דבר לא ידוע, גדול מאוד, שאתה לא יודע איך להתמודד איתו. פעם הייתי מכניס רגליים לא יותר. ההתמודדות עם הים היא הדבר הראשון שעוברים עליו בשיעורים. בשיעורים מפשטים את הלא נודע של הים, מסבירים איפה מותר לגלוש ואיפה אסור, ובונים את הביטחון".
דמרי מספר שלפעמים גם צצות בעיות: "לא כל העיריות מאפשרות לי לעבוד בחופים הנפרדים, כי לא כל החופים מאושרים לספורט ימי. אנחנו פועלים בחופים נפרדים באשקלון, בת ים והרצליה. אם יוצאים לחופים מעורבים, אלה חופים שקטים יחסית. פשוט אין לנו מספיק חופים נפרדים לעבוד בהם. השאיפה שנוכל בעתיד, כדי שזה יהיה נגיש לכולם".
לאחרונה הוא עבר בעצמו קורס מדריכי גלישה במכון וינגייט, כדי להבין איך הדברים מתנהלים באופן יסודי יותר, מעבר לתפקידו כמתווך ויוזם. חשוב לו להדגיש שכל הפעילות במסגרת המיזם היא מוסדרת ומאושרת, והוא נמצא בקשר גם עם משרד החינוך כשהוא מבקש לארגן שיעורים לקבוצות של תלמידים. "המיזם גדל כל הזמן, אנחנו פרושים ב-14 חופים שונים בארץ", מספר דמרי, שמקווה כי הבשורה תחלחל ותאפשר לאנשים נוספים לחוות את הים ולהפסיק להירתע ממנו, מבלי שהחוויה תתנגש עם השקפת עולמם.
לפנייה לכתב/ת 
