אז למה שלא נהיה חברים של בחריין?
בממלכת בחריין יש שלטון סוני ורוב שיעי. הפחד שלה מאיראן וחיזבאללה ויחסה האדיב ליהודים יוצרים בסיס לברית עם ישראל, אך התקרבותה אלינו נעשית בצעדים מדודים – ומוטב שלא להאיץ בה
בימים האחרונים הגיעה לסיומה השתתפות משלחת מישראל בוועידה השנתית הבינלאומית של אונסק"ו המתקיימת בבחריין. בחריין עלתה לכותרות בישראל לא מעט פעמים בשנה האחרונה. במאי 2018 צייץ שר החוץ של בחריין, חאלד בן אחמד, בחשבון הטוויטר שלו כי לישראל יש הזכות להגן על עצמה לאור הפרת הסטטוס קוו באזור על-ידי איראן.
עוד סיפורים מרתקים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
הייתה זו תגובה כמעט חסרת תקדים בעולם הערבי והיא שברה שנים של גינויים או שתיקה מול תקיפות ישראליות בסוריה, אך למרות חשיבותה, היא לא זכתה לפרסום רשמי מטעם משרד החוץ של בחריין. הבחירה לפרסם את ההצהרה ברשת החברתית איננה מקרית. היא מעניקה לאמירה ממד אישי ומאפשרת מרחק דיפלומטי בטוח מהצהרות מדיניות מכריעות בנוגע לישראל – מרחק שעליו מקפידים לשמור מנהיגים בעולם הערבי.
הצהרת שר החוץ לא נפלה בחלל ריק. בתחילת אותו החודש הגיעה לישראל משלחת מבחריין כדי להשתתף במרוץ האופניים ג'ירו ד'איטליה, ובדצמבר האחרון הגיעה לארץ משלחת של 30 אנשי דת מבחריין על מנת לקדם שיח של סובלנות דתית. מבין כל האירועים וההצהרות שהוחלפו בין ישראל לבחריין בשנה האחרונה, נראה כי על כולם עולה בחשיבותה ההצהרה שהשמיע מלך בחריין בספטמבר 2017 בדברים שנשא במרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס. המלך חמד בן עיסא אאל חליפה גינה את החרם הערבי על ישראל ואמר כי אזרחי בחריין רשאים לבקר בישראל.
על רקע הביקור האחרון של המשלחת הישראלית מיהרו כלי התקשורת בישראל לפרסם ציטוט מפי "בכיר בחרייני" שטען כי "הממלכה תהיה הראשונה מבין מדינות המפרץ לכונן קשרים דיפלומטיים עם ישראל". נראה כי בכך הגיעה לשיאה ההתרגשות הישראלית מהתחממות היחסים בין המדינות, אך התלהבות זו, כמו רבות לפניה, משקפת במידה רבה משאלת-לב הרבה יותר מאשר התקרבות בפועל. במקרה זה, שר החוץ של בחריין מיהר לנפץ את אשליית הנורמליזציה כשפרסם הודעה רשמית מטעם משרד החוץ המכחישה מכול וכול את הטענה של אותו בכיר.
מדוע, אם כן, חזר השר לעמדה הרשמית המסורתית של מדינות ערב על "מחויבותה של בחריין ליוזמת השלום הערבית" מבלי להתייחס להתחממות ביחסים בשנה האחרונה? התשובה לשאלה זו טמונה בהבנת מידת הפתיחות מחד והרגישות מאידך המאפיינת את יחסי ישראל-בחריין, ובמידה רבה את יחסיה של ישראל עם מדינות ערביות נוספות. הפתיחות הייחודית של בחריין כלפי ישראל נובעת משילוב של עניינים ביטחוני, פוליטי וחברתי-דתי.
ראשית, בחריין וישראל שותפות לתמיכה בביטול הסכם הגרעין עם איראן. לאחר המחאות האזרחיות שפרצו בבחריין בעת האביב הערבי ב-2011 השמיעה איראן קול ברור נגד המשטר הסוני בבחריין ובעד האוכלוסייה השיעית במדינה. כמדינה קטנה שכשני שליש מאזרחיה הם שיעים, בחריין מאוימת על-ידי איראן וזקוקה לכל בעלת ברית שתסייע לה בתרחיש של עימות צבאי ותחזק את המאבק הדיפלומטי נגד התחמשותה הגרעינית של טהרן. התבססות הצי השישי של ארה"ב בחופי המדינה איננה מקרית בהקשר זה, וכך גם ההתקרבות המסויגת לישראל שניכרת לאחרונה.
מעבר למשמעויות הפוליטיות והביטחונית שמייצרת שותפות אינטרסים זו, ניתן לראות כי העמידה המשותפת מול סוגיה מדינית בוערת עבור שתי המדינות הובילה לקידום שיח פחות עוין. מעניין היה לראות את התגובות ברשת לציוץ של שר החוץ הבחרייני מחודש מאי על זכותה של ישראל להגן על עצמה. לצד לא מעט תגובות אוהדות נרשמו גם תגובות שליליות, אך רוב התגובות מהסוג האחרון לא שיקפו את הנרטיב הרגיל של הדה-לגיטימציה בישראל, אלא העלו טיעונים בהקשר הפלסטיני וביניהם דרישה לדאגה דומה גם לזכויותיהם של הפלסטינים.
במקרה זה ובמקרים אחרים ניכר כי תגובת העדר האוטומטית כנגד ישראל הולכת ומצטמצמת וכי המוקד בביקורת נגד ישראל מוסיף להיות הסוגיה הפלסטינית, על אף ההקשרים השונים והזירות השונות של האירועים. אף שראוי לזכור כי שיח הרשתות אינו בהכרח מייצג את נטיית דעת הקהל במדינה, אין להפחית בחשיבותו של כלי זה לשיקוף רחשי הלב של הרחוב הבחרייני בפרט והערבי בכלל.
שנית, העניין של בחריין בקידום סובלנות דתית משתלב גם הוא בקשר הייחודי עם ישראל. בבחריין קיימת קהילה יהודית של כ-100 איש שהיגרו לאזור מבגדד בראשית המאה ה-20. כמי שעומד בראש משטר שנתון תחת ביקורת על היותו מיעוט ששולט על הרוב השיעי, פועל המלך לבטא מדיניות פלורליסטית ביחס למגוון העדות והדתות החיות במדינה, והיהודים ביניהם. השותפות של ההנהגה הפוליטית והדתית בבחריין עם מרכז ויזנטל היהודי הובילה לחיבור טבעי עם ישראל, אך היא מוגבלת לפעילות בין-דתית. על אף תרומתו של הקשר ליחסי ישראל-בחריין, חשיבותו מתבטאת למעשה במסר המתון, הסובלני והרב-תרבותי שמבקש להביע המשטר דווקא כלפי פנים – לקהילות השונות בבית.
שלישית, בחריין נחשבת למדינה אקטיבית מאוד באופן יחסי למעמדה האזורי. בחריין הייתה המדינה הראשונה מבין מדינות המפרץ לארח שר ישראלי (יוסי שריד, בשנת 1994) והמדינה הראשונה באזור שהכריזה על הזרוע הצבאית והמדינית של חיזבאללה כארגון טרור. בחריין פונה תדיר לנאט"ו בבקשה לפעול נגד ארגונים הקשורים למשמרות המהפכה באיראן, ישירות או בעקיפין. בחריין מייצגת קו פרו-מערבי מתון ומקדמת זכויות נשים וזכויות למהגרים הרבים המתגוררים במדינה. בכך, הופכת בחריין לבעלת ברית נוחה עבור ישראל, הן ברמה המדינית והן בהיבט המוסרי.
כרמל שאמה הכהן, שגריר ישראל ל-OECD ולאונסק"ו, שהיה אמור להוביל את המשלחת הישראלית לכינוס בבחריין, אמר בראיון לרשת ב' כי לא יגיע והסביר זאת בשיקולים ביטחוניים ומדיניים. הסיבות שמנה מעידות גם הן על הרגישות הרבה ביחסים אלו ועל המרחק הרב של ישראל מהשגת נורמליזציה ביחסיה עם מדינות ערב, אף עם המתונות והפחות עוינות שבהן. בסופו של דבר הגיעו לייצג את ישראל סגן השגריר הישראלי לאונסק"ו ודיפלומט ישראלי נוסף מטעם משרד החוץ.
השתתפותה של המשלחת היא דוגמה לצעד שיכול להתפרש כהתקרבות בין המדינות, אך ההכרזות מרחיקות הלכת שנשמעו בתקשורת הישראלית מעיבות על הצעדים הקטנים והמדודים שמתנהלים בכיוון זה. למעשה, לא רק שהסיקור עורר אי נחת בקרב הממשל בבחריין, הוא אף איים על המשך המגעים הזהירים בין המדינות.
מורן זגה היא חוקרת גיאופוליטיקה באוניברסיטת חיפה, עמיתת מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית , ועמיתת מחקר במרכז עזרי לחקר המפרץ הפרסי. המאמר נכתב במסגרת פרויקט של מכון מיתווים על הפוטנציאל הלא-ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב.
לפנייה לכתב/ת 
