ביקורת סרט - "אתה מת רק פעמיים": תעלומה בלשית מרגשת
יאיר לב יוצא בסרטו התיעודי בעקבות פרשה הקשורה בזהותו של סבו - לאחר שגילה אדם נוסף בעל אותה הזהות. הבמאי מטשטש גבולות בין מציאות ודמיון, והתוצאה היא סיפור משפחתי נדיר וסוחף
פעולתו של המתעד הושוותה כבר לזו של העיתונאי, הצייר, עורך הדין והתועמלן. ואולם, בעשורים האחרונים הוא נהפך גם לבלש. לא מדובר רק בסרטים שמבקשים לשפוך אור על פרשייה עלומה מהעבר, אלא בכאלה שבהם הדוקומנטריסט יוצא לחקור בעצמו. בארץ היו אלה דוד אופק עם "ההרוג ה-17" (2003), שבו הוא יצא לגלות את זהותו של גבר אלמוני שמצא את מותו בפיגוע, וארנון גולדפינגר שבסרטו "הדירה" (2011) נדרש לחשוף את האמת שמאחורי חליפת מכתבים מסתורית שהותירה סבתו המנוחה.
עתה מצטרף אליהם יאיר לב שסרטו הדוקומנטרי, "אתה מת רק פעמיים", עולה על אקרני הסינמטקים. כמו אופק, גם סרטו שלו עוסק בזהותו האמיתית של גבר מסתורי, וכמו במקרה של גולדפינגר – הסיפור כרוך בדמותו של סבו מצד אמו שעלה לפלסטינה לפני מלחמת העולם השנייה.
הכול מתחיל משיחת טלפון לילית מאמו. ממש כמו ב"פילם נואר" ההוליוודי של שנות ה-40, גם השיחה הזו תגלגל את לב למקומות גורליים. האם מספרת שנתבשרה כי איזו בת דודה ערירית מאנגליה, שעימה לא היה לה כל קשר, נפטרה והותירה לה, לאם, את הקוטג' שבו התגוררה בצפון היוקרתי של לונדון. אלא שכאשר האם הנסערת מגיעה עם בנה אל עורך הדין המטפל בירושה, מחכה להם הפתעה נוספת – מתברר שברשותו מסמך חתום המעיד על כך שקיים עוד אדם שנולד באותו יום, באותה שעה ובאותו מקום שבהם נולד אביה, סבו של לב, והוא אף נושא אותו השם, ארנסט בכינסקי.
כמעט בלית ברירה, נאלץ לב לצאת ולחקור, בעזרת גנאלוגים וארכיונאים, את הפרשייה המוזרה שלוקחת אותו אל אוסטריה של ימי טרום-המלחמה. מהר מאוד מתבררת זהותו של המתחזה שנטל את זהותו של סבא בכינסקי: זהו לא אחר מאשר נשיא הקהילה היהודית באינסברוק – מה שהופך את התעלומה למסובכת עוד יותר. האם מדובר בפושע מלחמה שביקש להסתיר את זהותו? אחרת, מדוע ייטול יהודי אחד את זהותו של יהודי אחר, ועוד בתקופה של מלחמה ורדיפות?
סרטים דוגמת "אתה מת רק פעמיים" מעלים לא פעם תהייה באשר למידת האותנטיות שבתיעוד. ברור שכמה מהסצנות בוצעו מחדש אל מול המצלמה (של דוד דרעי, החתום גם כאחד מיוצרי הסרט); ברור שבחלקן יאיר לב משחק בתפקיד הבלש ("בינתיים אני הבלש", הוא אומר לאמו התוהה אם ה"משחק" הזה אינו מסוכן מדי); וברור גם ששאלת מעמדו של לב בסרט כמי שנע על הגבול שבין מציאות ובדיון – בסרט שנושאו, אחרי הכול, הוא זהות שמתקיימת על קו התפר הזה – אמורה לגרום לנו לתהות לגבי תקפותו של הסיפור עצמו.
לב היה אחד היוצרים הראשונים בארץ שהפנו את עדשת מצלמתם אל עבר הוריהם ניצולי השואה והפצירו בהם לספר את עדותם "משם". סרטו "הוגו" (1989) הביא, בגוף ראשון, את סיפור הישרדותו של אביו, אחריו הוא המשיך לעקוב גם בסרט ההמשך שנקרא, כמה פשוט, "הוגו 2" (2008). שני הסרטים בחנו בישירות, אפילו באכזריות, את הטראומה של בן "הדור השני" ואת התשוקה שלו לזכות באהבתו של אביו.
עתה מפנה לב את מצלמתו אל משפחת אמו (האב בינתיים הלך לעולמו). וממש כמו גולדפינגר בסרטו "הדירה", גם המסע הבלשי אל העבר שהוא עורך בעקבות גנב הזהות של סבו – ואולי סבו היה זה שנטל את זהותו של אחר – הוא למעשה מסע בעקבות זהותו שלו עצמו. מה הוא "ירש", חוץ מאותו קוטג' אנגלי שנדמה כי בשלב מוקדם מאוד בסרט כבר לא מעניין עוד איש?
אך לא כל מי שלב פוגש בדרכו מעוניין, כמוהו, לחקור את הטריטוריה האפלה של העבר – אוסטריה של ימי האנשלוס וליל הבדולח. כזה הוא אנדראס, גבר אוסטרי המתברר כצאצא למשפחה נאצית, שכמו גרמנים ואוסטרים רבים בני הדור השני והשלישי מעדיף שלא לנבור יותר מדי במעשי אבותיו במלחמה. כך, הדינמיקה בינו ובין המתעד מטאפורית להתמודדות של אירופה בהווה עם עברה. אך היא גם מטאפורית לדינמיקה שבין ישראל ואירופה סביב אותו עבר, והאופן שבו הוא מעצב את ההווה ופונה אל עבר העתיד (והוויכוח סביב ההסכם שנחתם לאחרונה בין נתניהו וראש ממשלת פולין רק מעיד על נפיצותו של השיח הזה).
סרטו של לב בנוי כולו מכפילויות. זה מתחיל בכותרתו שמאותתת כמובן לסרט "אתה חי רק פעמיים" (1967) בסדרת ג'יימס בונד, ממשיך במסתורין סביב הזהות הכפולה שבמרכזו, ועובר למפגש הגורלי עם אנדראס שמתברר כדמות מראה של לב (בשוט האחרון הם אף מצולמים זה מול זה). לב עצמו הוא הבמאי שכמו נשאב אל תוך הסיפור שהוא מתעד, עד שנדמה כי הוא דמות בסרטו, שחקן של המציאות שמגלם את עצמו בסיטואציות מתוסרטות (זה בולט במיוחד בסצנה שבה הוא נפגש עם בני זוג אוסטרים שעונים לשאלותיו בגרמנית, בעוד הוא מגיב להם באנגלית).
הטשטוש הזה, כמובן, אינו חדש והוא ניכר גם בשני סרטי הדוקו-בלש שהוזכרו כבר, כמו גם בכמה מסרטיו של הדוקומנטריסט הבריטי ניק ברומפילד ("ביגי וטופאק"), שהשפעתו על לב בולטת. אבל הוא מייצר ציר דרמטי שעליו נבנה סיפור סוחף שמגיע אל סופו, מבלי לחשוף, במעין אנטי-קליימקס מפתיע ומרגש שמותיר את לב, אולי, מעט מאוכזב מכך שלא הגשים את הפנטזיה שלו להיות מעין "בלש היסטורי". המציאות כתבה עבור סרטו סיום אחר מזה שציפה לו, אבל גם העניקה לו סיפור משפחתי נדיר שכל דוקומנטריסט היה מייחל לו – ואף יוצר פיקשן לא היה מעלה על דעתו.
