"המשימה שלי היא להשיב לחיים יצירות שאבדו בשואה"
ערב אחד כשעבד בגרמניה, שמע המאסטרו ג'יימס קונלון במכוניתו יצירה של מלחין יהודי שהזכירה לו מדוע התאהב במוזיקה מלכתחילה. הנאצים כינו אותן "מוזיקה מנוונת", אבל משימת חייו היא להשיב ליצירות האבודות הללו חיים - והוא בכלל לא יהודי. בריאיון ל-ynet לקראת בואו לארץ לראשונה הוא מדבר על מוזיקה אסורה וההתפעמות ממנה ("זו שליחות שלא תסתיים גם אחרי מותי"), ועל גילוי הקול האנושי
מי שהביאה אותו לכאן היא אישתו ג'ניפר רינגו שלימדה בסדנת האופרה בשנה שעברה, היא כל כך נהנתה והוא תמיד רצה להיות בארץ. לחום הישראלי הוא נחת כשלראשו שני כובעים. האחד: ללמד בכיתות אומן ואגב כך לשמוע ולגלות כישרונות מבטיחים בין הזמרים הצעירים שמשתתפים בסדנה. בכובעו האחר הוא בא להציג בפנינו את הצלילים שזכו בזמנו לכינוי "מוזיקה מנוונת" - כך כינו הנאצים את המוזיקה שחיברו יהודים, שחורים, שמאלנים וקומוניסטים, ועוד. אבל בראש ובראשונה קונלון מתמקד במוזיקה שיצרו יהודים לפני ובזמן השואה.
"אני בן לאימא איטלקית ולאבא ממוצא אירי, ויש גם קצת דם גרמני אבל אין דם יהודי"/ הוא אומר כאשר נשאל על הקשר ליהדות. קונלון שם לעצמו למטרה לחשוף לעולם מוזיקה שאסור היה להשמיע וכזו שגם בחלוף ארבעים שנה מתום המלחמה כמעט ולא הושמעה, נוגנה, או הושרה. הנאצים ויורשיהם יכלו להיות מרוצים מכך שהצליחו להשכיח את המוזיקה מלוחות העבודה של התזמורות וגופי הביצוע. אבל חברת תקליטים אחת, Decca שמה, הרימה את הכפפה ראשונה וזמן לא רב אחר כך התגייס גם קונלון לחשוף את המוזיקה הזאת לקהל באמריקה ובעולם כולו ואף זכה בפרסים על מאמציו.
למה אתה רואה את עצמך כנציג או כסוכן של המוזיקה הזאת?
"אני לא סוכן ולא נציג, המוזיקה הייתה למשאת נפש, לתשוקה, ואני רואה את עצמי שליח. הסיפור מאד פשוט. זה קרה לי בגרמניה בתקופה שניהלתי את התזמורת בקלן. לילה גשום אחד אחרי קונצרט בדרך הביתה, במכונית, הדלקתי את הרדיו ושמעתי מוזיקה. כזאת לא שמעתי מעולם, לא אומר לך שהיא הדבר הכי טוב ששמעתי, אבל זו הייתה מוזיקה שמיד שבתה את לבי. התאהבתי בצלילים למן הרגע הראשון ושאלתי את עצמי מה זה. הגעתי הביתה, לא כיביתי את המנוע המשכתי לזהם את הסביבה. פחדתי שאם אכבה את הרכב - הקסם ייעלם. לא רציתי לאבד צליל".
כשהיצירה הסתיימה הקריין הודיע כי שם היצירה "בת הים" ומי שכתב אותה הוא אלכסנדר זמלינסקי. "את השם שמעתי פעם, אבל לא את המוזיקה", הוא אומר ומוסיף: "למחרת בבוקר ביקשתי ממנהל התכנים של התזמורת להביא לי יצירות של זמלינסקי. עברתי על התווים ופשוט נפעמתי".
מה עושים עם התפעמות באמצע עונת קונצרטים, הרי לא תוכל לשנות את התוכנית.
"למרבה המזל היה לנו אז חוזה עם חברת ההקלטות EMI והיה דיון על מה נקליט. אמרתי להם שאין טעם להקליט מחדש את הרפרטואר המוכר בטהובן, ברהמס בואו נעשה משהו חדש. 'מה אתה מציע?' נעשה את 'בת הים' והם הגיבו 'מצוין, אין לנו אותה עדיין'".
קונלון הפך את היצירה לאלבום כשהוסיף לה את הסינפונייטה. ולקראת האלבום השני הציע את האופרה "הגמד" של זמלינסקי ושוב קיבל תשובה חיובית. "החלום שלי היה להעלות ולהקליט בבית האופרה בלוס אנג'לס את כל האופרות של זמלינסקי".
היצירה שכבשה את ליבו - "בת הים" של זמלינסקי
אבל לא הסתפקת בזמלינסקי?
"נכון מאוד. ברגע שהתחלתי לגלות את עקבות זמלינסקי צצו שמות נוספים. שרקר, והמלחינים שחיברו מוזיקה בגטו טרזינשטט. שאלתי את עצמי מה קורה לי והתחושה הייתה של גילוי שחוזר אליי".
"עד גיל אחת-עשרה לא ידעתי מהי מוזיקה קלאסית. אופרה אחת שאימא לקחה אותי לראות בהפקה קטנה בניו יורק גילתה לי את עולם המוזיקה. התאהבתי בוורדי, אחר כך התאהבתי במוצרט, בבטהובן וזה היה לעיסוק, אכלתי, שתיתי, נשמתי מוזיקה והינה כמעט שלושים שנה אחר כך אני שומע את המוזיקה הזאת ואותה תחושת התאהבות ממלאת אותי מחדש. שאלתי את עצמי איך זה ייתכן. זמלינסקי, שרקר, אולמן הם פתאום מתחילים לחיות בתוכי וכאשר הם חיים בתוכי הם מחפשים דרך החוצה. המוזיקה צריכה לבוא לידי ביטוי. משהו כאן לא בסדר. האם הקהל אשם? לא ייתכן. אם אנחנו המוזיקאים לא מבצעים אותה האשם הוא בנו. וחשבתי שוב שזו אשמת הנאצים".
מתוך תחושה שהנאצים הצליחו במשימתם להשכיח מהעולם את המוזיקה שיהודים יצרו, קונלון הקים את קרן OREL (אור-אל בעברית) כדי להחזיר את הצלילים לחיים. "מה שדחף אותי זה אם לא נעשה משהו בעצמנו שום דבר לא יקרה. מישהו שאלו אותי עד מתי תמשיך בפרויקט הזה? עניתי לו זה לא פרויקט. זוהי שליחות. והיא לא תסתיים גם אחרי מותי. זה משהו שיימשך", הוא מסביר.
קונלון מנצח בבית האופרה מטרופוליטן בניו יורק
למעשה אני לא צריך לשאול אותך על מיקום המוזיקה בתולדות המוזיקה המערבית?
"אני לא שם עצמי שופט, אני מרגיש שאני צריך להביא את המוזיקה לידיעת הקהל. אני לא שואל מי חשוב ממי, באך ממוצרט, או וגנר מבטהובן, זה פשוט חלק מההיסטוריה וצריך להכיר אותה. יש כאן שלושה מניעים. הראשון הוא מוסרי. נעשה עוול וצריך לתקן אותו. את התכונה הזאת קיבלתי בבית. גדלתי בבית של קתולים שמאלנים, שטיפחו ערכים של צדק חברתי, הגנה על זכויות המיעוטים והעובדים. אבא נלחם ודיבר על זכויות האדם בכל מקום. אז את החיים לאותם יוצרים איננו יכולים להחזיר אבל לדאוג לבצע זה כן.
"המניע השני הוא היסטורי. בשבילי המנדט של כל חוקר היסטוריה הוא להעריך מחדש את ההיסטוריה ברגע שמתגלות עובדות חדשות, ממצאים שלא עמדו לרשותו ולרשות קודמיו. ובעקבות הגילוי לתקן את הידוע. אנחנו למדנו בתולדות המוזיקה שישנם סטרווינסקי, ברטוק, שנברג וממשיכיו וזהו. ולפתע מתגלה עולם שלם שלא ידענו עליו. מנין באו כל אותם מלחינים? הרי הם ינקו מאותה מסורת של הרומנטיקה המאוחרת ויצאו לכיוונים חדשים. זה צריך להפעים את כולנו. הסיבה החשובה ביותר בשבילי היא הסיבה האומנותית. אלו יצירות חשובות שערכן האומנותי אינו מוטל כלל בספק. אני מאמין שהמוזיקה הזאת גם אם אתה מקשיב לה ואינך יודע שהיא הייתה אסורה, אתה מרגיש בחשיבותה".
היו כמה מלחינים שהצליחו להימלט לארצות הברית ונקלטו שם?
"כן קורנגולד ואחרים. ואם אתה מדבר על ניצולים תראה את האבסורד, ישבתי בלונדון בארוחה עם יהודי שמבין משהו במוזיקה דיברנו התקשקשנו ולימים הסתבר שזה היה ברתולד גולדשמידט המלחין שהצליח לברוח. יתרה מזאת ברחוב שלי בניו יורק מרחק כמה בתים ממני התגוררה לואיז אשתו של זמלינסקי. בכל השנים שבהם למדתי בג'וליארד, בשנים שניצחתי על האופרה מטרופוליטן, לא ידעתי עליו דבר ולא פניתי אליה מעולם. הבורות הזאת שיגעה אותי."
ומה קורה באירופה שם אתה מנהל תזמורת של רשות השידור האיטלקי והתקציב מגיע מן המדינה?
"שם עושים אבל הנטייה היא למלחינים איטלקים. עשינו שם יצירות של ליאונה סיניגליה, מלחין יהודי שהסתתר באגף המחלות המידבקות בבית חולים, לשם הנאצים לא העזו להיכנס. הוא הסתתר שם עד שמישהו הודיע לשלטונות עליו והוא נשלח למחנות. נכון שהוא לא מלחין באותה חשיבות אבל הוא חשוב בצפון איטליה".
קונלון שסירב לקבל את הכינוי הנאצי "מוזיקה מנוונת", החליט לקרוא לשליחות שלו Recovered Voices וכך הוא גם מתכנן לכנות את ספרו בנושא שיצא בעתיד. כמנהל בית האופרה בלוס אנג'לס הוא העלה קונצרט בו הופיעו שתי אופרות "הכד השבור" של אולמן ו"הגמד" של זמלינסקי בביצועי בכורה בארצות הברית מול קהל לא רב. ואף המשיך עם תוכניות של בראונפלס ושרקר במשך כמה שנים. אבל כספם של התורמים נגמר ובית האופרה הפך שמרני יותר. "אם תשאל כל אחד ואחד באופרה כולם רוצים לעשות את המוזיקה הזאת אבל התקציב מכתיב", הוא מסביר את השיקולים. "אני משמר את הרוח באמצעות הרצאות שלי על המוזיקה הזאת. אני מקווה להמשיך ולהקליט את יצירות זמלינסקי בעיקר לקראת שנת 2021 כשהעולם יציין 150 שנה להולדתו".
לא מדובר במנצח סטנדרטי. אלה לרוב נבחנים בהתאם לעבודתם על הבמה, אבל קונלון גם מפרסם מאמרים בעיתונות האמריקנית ומעביר סדנאות לפני הקונצרטים שלו. "זה לא תפקידו של מנצח, אני רואה את זה לחלוטין כמשהו אישי שלי. עד לפני כעשרים שנה לא דיברתי לפני קהל. אפילו כשביקשו ממני סירבתי. אבל מאז השתניתי. אולי גיליתי בעצמי תכונות שירשתי מהורי, אימי כתבה לעיתון בניו יורק אבי דיבר לפני קהל והנה אני ממשיך בדרכם. היום הקהל מצפה ממך לדבר לפני קונצרטים ואני מרגיש נוח, מצאתי את השפה את הסגנון. עם כל בעיות התנועה של שעות אחר הצהריים בלוס אנג'לס האולמות כמעט מלאים בכל הרצאה".
בוא נחזור לתחילת הדרך. עבדת עם במאי הקולנוע מיכאל קאקויאניס שביים את "זורבה היווני".
"זה היה אחד הרגעים המשמעותיים בחיים שלי. הייתי בן עשרים ואחת. מריה קאלס הייתה בניו יורק ולימדה בכיתות אומן. האופרה של ג'וליארד עבדה על 'לה בוהם' של פוצ'יני והמנצח היה תומס שיפרס - מחשובי המנצחים בארצות הברית. הוא חלה כעשרה ימים לפני המופע וחיפשו מחליף. את היצירה הכרתי מאז שהייתי ילד, שרתי במקהלת ילדים בהפקה ושנה לפני כן כשהייתי בן עשרים הייתי מנצח משנה בפסטיבל ספולטו. כשפנו אליי אמרתי שאני בשמחה אעשה כל מה שיתנו, אני מוכן לנצח רק על חזרות. כל דבר. באחת החזרות, זה היה בחורף, נכנסת מריה קאלאס עם משקפיים כהים יושבת ומתבוננת בי במשך כרבע שעה. לא אומרת מילה ויוצאת. ביום שלמחרת קרא לי מנהל בית הספר ואמר החלטנו שאתה תנצח. לימים נודע לי שקאלאס הייתה הממליצה. לשאלתך קאקויאניס לא חיפש גימיקים. הוא נתן למוזיקה לדבר. ללא תפאורות ותאורה מורכבות. וזה היה שיעור מעולה עבורי".
כשתעמוד כאן בישראל מול זמרים צעירים מה תאמר להם? מה אתה מחפש?
"אני לא יודע מראש, אני מנצח אופרות, בבית האופרה אני עובד עם כל זמר בתפקיד הראשי ובתפקיד הקטן ביותר. אני מקשיב ומתכונן לצד המוזיקלי, לדרך שבה הזמר מפיק את הקול, למוזיקליות שלו. בעניין הזה אני אומר גם למנצחים צעירים אם אין לכם אהבה לקול האנושי ונטייה לכיוון הדרמטי של המוזיקה אל תתקרבו לניצוח על אופרה. אני מדבר על אמריקה בעיקר. קרה שם משהו מוזר בעשרות השנים האחרונות. מדברים על מנצחי תזמורות ועל מנצחי אופרות כאילו הם שני דברים שונים. בעבר כל מנצח היה קודם כל מנצח אופרה, מאהלר, קלמפרר, ולטר, קאראיאן, קודם כל הם היו מנצחי אופרה וכמובן שהם ידעו לנצח על תזמורת בקונצרטים סימפוניים - ישות אחת.
"הקשר בין שתי האומנויות הרבה יותר עמוק מכפי שאנשים נוטים לחשוב. המגמה הזאת החלה באמריקה שם לא היו בתי אופרה חוץ מהמטרופוליטן בניו יורק. ואז קמו תזמורות ברחבי המדינה. לכן ברור לי שאני עושה הכל באותן כיתות אומן. למדתי פיתוח קול, שרתי במקהלה למרות שיש לי קול איום, ניהלתי במשך שלושים ושבע שנים פסטיבל מקהלות ענק בסינסינטי ארצות הברית. במלים אחרות אני מכיר את הקול בכל מובן. כשאני עובד בכיתת אומן זו למעשה השתקפות של מה שאני עושה עם זמר בבית האופרה. ומאוד חשוב לי לראות את התגובות ולקחת את הקהל לתהליך של המורכבות של עבודה על הקול האנושי".
בנוסף לסדנת האומן שיקיים בשישי הקרוב, הערב (ה') קונלון ינחה שיחה על היצירות האבודות של מלחמת העולם השנייה.
