סמל הטורניר: על הניצחון של צרפת
כמו ששר מיק ג'אגר, שישב ביציע, עם צרפת אתה לא תמיד מקבל את מה שאתה רוצה, כלומר שהסגל הנוצץ ירקוד על הדשא, אבל הנבחרת של דשאן עושה מה שהיא צריכה, ובטורניר הנוכחי אלה בדיוק הדברים שמנצחים משחקים. אורי קופר על עלייה צרפתית לגמר, הופעה מיוחדת של פוגבה וילד יוצא דופן בשם אמבאפה שלא נשאב לתוך האפור
אחרי שסגר את סבב ההופעות שלו במזרח אירופה נשאר מיק ג'אגר בסביבה וישב ביציע בסנט פטרסבורג לצפות בצרפת ובלגיה. האמת, יש דרך מצוינת לתאר את צרפת הנוכחית באמצעות אחד השירים של ג'אגר והרולינג סטונס –you can’t always get what you want, "אתה לא תמיד יכול לקבל את מה שאתה רוצה".
צרפת עמוסת כישרון, מפוצצת איכות, אבל היא לא מקשיבה לרצונות הציבור. אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים מצרפת, אבל כפי שקובע המשפט האחרון בפזמון "אתה עשוי לגלות שאתה מקבל את מה שאתה צריך". צרפת לא רוצה להלהיב, היא צריכה לנצח, ואת זה היא עושה.
לגמרים במונדיאל מגיעים עם הגנה ועבודה קבוצתית, ולצרפת אין בעיה להיות בדיוק כזו. שחקני צרפת יכלו להלהיב, אנחנו מכירים אותם ממשחקי היום-יום בקבוצות שלהם, אבל בנבחרת הם באים לעשות את העבודה, כולל העבודה המלוכלכת. אוליבייה ז'ירו, למשל, חלוץ מרכזי, לא בעט למסגרת אפילו פעם אחת בטורניר, אבל הוא בהרכב, לוחץ את הבלמים (אבל למה להפריע לאמבאפה או להרוס לו את בישול הטורניר?), עושה פעולות קטנות ואפורות. אנטואן גריזמן, שיודע לעשות הכל בהתקפה, מנהיג את הנבחרת קודם כל בסידור השחקנים ללא הכדור בהגנה.
זה ממשיך. פול פוגבה, כוכב של 100 מיליון אירו, מקבל משימות טקטיות ומבצע, לא מתלונן. פוגבה במשחק מדהים, עצר כל כניסה של מרואן פלאיני לכיוון הרחבה ועל הדרך נדרש גם לעזור מול אדן הזאר. טקטית היה לקשר מנצ'סטר יונייטד משחק מבריק.
ליד פוגבה נמצא אנגולו קאנטה, קשר אחורי, והוא השחקן החשוב ביותר בנבחרת מלאת הכוכבים. שני הבלמים רפאל וראן וסמואל אומטיטי היו אדירים, כשבלם ברצלונה גם הבקיע. וראן כבש במשחק הקודם. בנז'מין פבאר, המגן הימני, חגג שער בשמינית הגמר. יש שמות ענקיים בהתקפה, אבל שחקני ההגנה הם המפתח.
צרפת, אפשר לומר, היא סמל הטורניר. קודם כל הגנה חזקה, אין לה שום צורך להחזיק בכדור. השער הגיע ממצב נייח (גריזמן עם 11 שערים ובישולים בשבעת משחקי הנוק-אאוט האחרונים שלו בנבחרת - מנהיג), בזבוזי זמן מבלי למצמץ, ניצחון באמצעות נגיחה. מאז תחילת רבע הגמר לא פחות מ-9 שערים מתוך ה-12 שנכבשו הגיעו בעזרת הראש. ההצלחה הצרפתית מתאימה בדיוק למונדיאל 2018.
למעט שחקן אחד. ההמנון הצרפתי מתנגן והשחקנים מתמתחים. המסך הגדול באצטדיון מציג קלוז-אפ של כל אחד מהם והבעות הפנים דומות. כולם רציניים, דרוכים, מבינים את גודל המעמד. כולם למעט קיליאן אמבאפה, היחיד עם לחיים נפוחות מהנאה, היחיד שמחייך, אפילו צוחק. התמונה הזו מייצגת את המונדיאל של צרפת. יש לה שחקן אחד של קסם בלתי נגמר (חמש מסירות עקב במחצית השנייה, אחת מהן נדירה), של כיף (אמבאפה עבר יותר שחקנים מאשר כל שחקני צרפת האחרים יחד, כפול 2), אבל הוא רק הערך המוסף. הרצינות, העבודה ההגנתית, אולי אף אפשר לומר המשחק האפור, הם אלה שהובילו את צרפת לגמר, וסיכוי טוב שגם יכתירו אותה כאלופת העולם החדשה.
צרפת הנוכחית, המשחק מול ארגנטינה היה היוצא מהכלל, מפוצצת כישרון, אבל מעדיפה לא להציג אותו בחלון הראווה. הם יודעים היטב מה הם שווים, איך הם יכולים פוטנציאלית לשחק, אבל אין צורך להתרברב כי לפחות דידייה דשאן לא מאמין שעם התפרצות כישרון זוכים בגביע. זה אולי לא יפה, ויכול אפילו לאכזב, אבל הדרך המעט אפרורית הזו מביאה את צרפת לגמר בשני הטורנירים הגדולים האחרונים. ככה זה – אי אפשר לקבל תמיד את מה שאתה רוצה, אבל בסוף מגלים שזה כנראה מה שצרפת צריכה.
לפנייה לכתב/ת 
