אח גדול, הכנה למלחמה ודרינק עם תומכי קים: 5 ימים של משפחה ישראלית בצפון קוריאה
תחת פיקוח הדוק של שני מלווים סייר רון בן ישי עם חתנו ונכדתו במדינה המסוגרת בעולם, שנשארה שריד סובייטי אנכרוניסטי ואכזרי. הם ראו מנהרות וכבישי ענק ריקים שמיועדים למלחמה, כלכלה פרימיטיבית ומשטר מעמדות סבוך. למה כדאי להגיע עם "בגדים ללוויה", מדוע המונדיאל משודר באיחור של יממה ומי לוקח חלק בחיי הלילה של פיונגיאנג? טיול מודרך בארץ שסוגדת למיליטריזם, והדת בה היא פולחן אישיות לשושלת הדיקטטורים. חלק ראשון
מרגע שעלינו בבייג'ינג למטוס הטופולב הרוסי המיושן של חברת Air Koryo, שאיתו המראנו לפיונגיאנג, ועד שהגעתי בחזרה לגבול סין ברכבת שנסעה שש שעות במהירות של 70-60 קמ"ש, הרגשתי שב"רפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה" הזמן עצר מלכת. לא שציפיתי להרבה מהביקור. גם לא יזמתי אותו. חגי טל, איש עסקים בתחום התקשורת הסלולרית ובעלה של בתי אפרת, הוא שהציע לי לנסוע לצפון קוריאה. הוא כבר יצר קשר עם חברה בריטית שמציעה טיולים פרטיים במדינות אקזוטיות, בהן צפון קוריאה ואיראן. כן, גם לבעלי דרכונים ישראליים, אמר, והוסיף שבתו אלה, נכדתי, שסיימה לא מכבר שירות צבאי ומטיילת כעת באסיה, תצטרף אלינו. לא יכולתי לסרב.
את זמן הטיסה ניצלתי כדי לקרוא בפעם השלישית את התדריך הארוך והמפורט להתנהלות כתייר בצפון קוריאה שקיבלנו במייל מחברת הנסיעות הבריטית. היו בתדריך הוראות "עשה" ובעיקר "אל תעשה", כולל פסקה ארוכה ובה הוראות לגבי הלבוש ההולם שבו חייבים גבר או אישה בעת ביקור במאוזוליאום קומסוסאן, "ארמון השמש", שבחזיתו מוצבים פסלי ענק מברונזה אדמדמה של "הנשיא הנצחי" קים איל סונג, מייסד "הרפובליקה הדמוקרטית העממית", ושל בנו, "המנהיג הדגול" קים ג'ונג איל, אביו של השליט הנוכחי. התיירים נדרשים לבוא בלבוש ראוי ולקוד בפני הפסלים. במשפט המסיים את פסקת הלבוש בתדריך, הנוגעת למעמד הזה, נכתב: "אם יש לך ספק, הבא איתך בגדים המתאימים ללוויה". לא ממש מעורר תיאבון.
בדיקת הדרכונים הייתה קצרה. השוטרת חייכה, הפכה כמה פעמים את הדרכונים הישראליים הכחולים עד שמצאה (בעזרתנו) את הדף שחיפשה והחתימה את מסמכי הוויזה. ביקורת המכס הייתה כבר סיפור אחר, פולשני והרבה פחות מסביר פנים. המוכס במדים, כובע מצחייה ענק לראשו, דרש בהבעה אטומה ובתנועות יד חדות שנפתח את התיקים ונציג את תכולתם. אצלי הוא התעניין במיוחד במצלמות ובספרי הקריאה שהבאתי. הוא דרש שאפעיל את המצלמות ואראה לו מה מוקלט בהן. אחר כך לא נחה דעתו עד שהשתכנע על פי הציורים על העטיפה שמדובר בספרי קריאה ולא חלילה בספרי דת, או להבדיל אלף הבדלות בפורנוגרפיה. הכנסת שניהם לצפון קוריאה היא פשע פלילי שבגללו נשפטו כבר תיירים מערביים לכמה שנים טובות במחנה עבודה.
חגי נדרש להציג בפני המוכס את תכולת המחשב, וגם אלה עברה כעשר דקות חשדניות ולא סימפטיות כשחפציה נסרקו בקפדנות, כולל הבגדים מהטיול בקמבודיה שעדיין לא כובסו. לבסוף נחה דעתם של קציני המכס, והם העבירו אותנו לאחריותם של שני המלווים שלנו, קים וצ'ה, שהמתינו ביציאה מתא הבדיקה.
קים הגבוה והרזה, שעורו שחום ושערו החלק מסורק הצידה, הוא הבוס. כך הבהיר לי עמיתו צ'ה הנמוך ורחב הגוף עוד בזמן שחגי ואלה עברו את בדיקת המכס. אני מתקשה להבין את האנגלית של צ'ה הרגוע והחייכן. לעומת זאת האנגלית של קים מובנת היטב, אלא שהוא חמור סבר, לפרקים עצבני ומחייך לעיתים נדירות. במיניבוס ממתין לנו הנהג שלא מנסה אפילו לתקשר איתנו. כמו הרוב המכריע של בני ארצו, הוא אינו דובר אפילו מילה אחת בשפה זרה.
באוניברסיטה של פיונגיאנג יש אמנם פקולטה לאנגלית במבטא בריטי ופקולטה לאנגלית במבטא אמריקאי, אבל עשרות הבוגרים שהן מוציאות מדי שנה מיועדים בעיקר לשרת במודיעין הצפון קוריאני, במשרד החוץ או בהדרכת תיירים. ברחובות פיונגיאנג או בשדות הכרוב לא תמצאו אותם. לכן את מירב המידע הייתי צריך לשאוב, כמו תיירים מערביים אחרים, בעיקר ממראה עיניים - ומשיחות עם המלווים שלנו ועם מדריכי התיירים שפגשנו בכל אחד מהאתרים שאליהם הסיעו אותנו.
בגלל מחסום השפה לא יכולנו לתקשר עם אנשים ברחוב, מה גם שהמלווים שלנו דאגו כל העת, בתואנות שונות, לחסום בפנינו את הגישה לאנשים ומקומות שלא תוכננו עבורנו. כפי שציפיתי, בחמשת ימי הביקור עברנו ממונומנט אחד לשני, ממוזיאון תעמולתי לכפר לדוגמה ומשם לפרויקט ימי ענק. ראינו רק מה שהמשטר רצה שנראה, אבל בהחלט אפשר היה להסיק מסקנות ואפילו לדלות אינפורמציה משפת הגוף, מהטון שבו נאמרו דברים ומפליטות פה שנאמרו בהיסח הדעת. רק צריך היה להיות קשובים.
עם זאת, לאורך כל הביקור חזרתי והזהרתי את עצמי שלא לפרש את מה שעינינו רואות ואוזנינו שומעות בצפון קוריאה על פי המידע וכלי הניתוח המוכרים לנו. בוודאי שלא על פי ההיגיון המערבי. מי שעושה זאת מועד לטעות. צפון קוריאה היא עולם אחר, שמתנהל על פי כללים אחרים ועולם מושגים אחר - אורווליאני ביסודו - שבו אין עובדות מוחלטות, והפרשנות של המנהיג המכהן ועוזריו היא שקובעת מה נחשב אמת ומה שקר, ומה מבדיל בין טוב לרע.
פולחן אישיות ושוק שחור
בכביש המוביל מפיונגיאנג לאזור המפורז שבין שתי הקוריאות נשקפת לנו מחלון המכונית ארץ יפה, ערפילית; ים, הרים כחלחלים ושדות אורז נובט, שבעונה הנוכחית מציפים אותם גשמי המונסון. כל פיסת אדמה מעובדת. בפרברי הבירה מתנשאים גושי ענק של מגדלי מגורים, הרחובות רחבים ונקיים, משובצים מדשאות שעשרות נשים וגברים כורעים בהן ומטופחים אותן בעבודת יד. מונומנטים ענקיים משיש וגרניט אפורים, ובעיקר פסלים וציורי קיר בגודל על-טבעי של המנהיגים משושלת קים ממלאים את פיונגיאנג וערים אחרות. הם משרתים פולחן אישיות שהוא חיקוי לחומרה של פולחן האישיות שהייה נהוג סביב הרודן סטאלין באחת התקופות החשוכות ביותר בברית המועצות.
פולחן האישיות סביב בני משפחת קים הוא למעשה הדת הרשמית בצפון קוריאה. הוא נבנה במשך שנים מכמה נדבכים פיזיים ותודעתיים, שהעלו את קים איל סונג, "הנשיא הנצחי" ומייסד צפון קוריאה, את קים ג'ונג איל בנו, "המנהיג הדגול", וכעת את קים ג'ונג און, לדרגה של אלים שאין להטיל ספק בדבריהם ובמשנתם, וחלילה לך מלזלזל או להיראות כמזלזל בהם - אפילו בתנועת יד, בחיוך סרקסטי או בניד עפעף. מי שנאשם בכפירה מוצא את דרכו למחנה חינוך מחדש או חלילה - עם משפחתו - למחנה עבודה שממנו אין חזרה.
כך או אחרת, לא ראיתי בשום מקום, בערים וגם באזורים הכפריים, שום סימן לכך שאזרחי צפון קוריאה סובלים כעת חרפת רעב. הם גם לבושים היטב. המדינה מצליחה לספק להם את צרכיהם הבסיסיים, אף כי ברמה נמוכה מאוד. מי שידו משגת, בעיקר אם הוא משתייך למעמד העליון, יכול להשלים את הדרוש לו בשוק השחור שהמשטר מעלים עין מקיומו. למעשה השוק השחור הוא מסחר קמעוני פרטי המתנהל במקביל לכלכלה הריכוזית הרשמית. בנסיעה ברחובות הראשיים ניתן לראות את השוק הזה פעיל בסמטאות הקטנות הניצבות לרחוב הראשי.
הכל מזכיר את מראות הרחוב שהייתי עד להם בברית המועצות זמן קצר לפני שקרס המשטר המרקסיסטי-לניניסטי. בחנויות הכלבו הממשלתיות בצפון קוריאה ההיצע דליל והאיכות ירודה, ומה שנמכר בשוק השחור הוא בעיקר יבוא זול מסין, מה ש"עליבאבא" לעולם לא תעז להציע בקטלוגים האינטרנטיים שלה, אפילו לא באלה המיועדים לעולם השלישי. הלבוש והאופנה שרואים כיום בפיונגיאנג ובעיר הנמל נאמפו זהים כמעט לחלוטין בסגנונם לאלו שהיו נהוגים במוסקבה ובצ'רנוביץ בימים הפחות טובים של האימפריה הסובייטית.
שמונה מסלולים ריקים
ההשפעה של הסנקציות האמריקניות על צפון קוריאה ניכרת בעיקר במצב התשתיות. בגלל המחסור בדלק, מעט מאוד מכוניות פרטיות ומשאיות נוסעות ברחובות הרחבים של הערים. התנועה מתבצעת בעיקר באמצעות אוטובוסים וחשמליות. רוב האזרחים רוכבים על אופניים או הולכים ברגל. תלמידי היסודי, כולם "פיונירים" המשתייכים לתנועת הנוער הממשלתית, צועדים בסך על המדרכות, בחולצות לבנות ובמטפחות אדומות הכרוכות לצווארם, אל בתי הספר ומהם.
בין הערים והכפרים יש מעט מאוד כבישים סלולים. רוב עורקי התחבורה הם דרכי עפר משובשות וקופצניות. אבל בין הערים הראשיות, למשל בין הבירה פיונגיאנג לאזור המפורז על הגבול עם דרום קוריאה, יש כבישים רחבים מאוד, בני שמונה מסלולים, שבקושי נראה בהם כלי רכב. הם ריקים מפני שאין דלק, אבל מתקבל הרושם שמטרת הכבישים האלו, שרובם במצב רע מאוד, אינה תחבורה אזרחית אלא לשמש עורקים להנעה מהירה של כוחות צבא (משגרי טילים, טנקים ואספקה) בעיתות חירום ומלחמה, וכנראה גם לשמש בחירום כמסלולי נחיתה והמראה למטוסי קרב.
סיאול, בירת דרום קוריאה, נמצאת במרחק של 80 ק"מ בלבד מהמנהרות שעל הכביש היורד דרומה מפיונגיאנג לעבר האזור המפורז. הכביש משובש והתנועה בו מעטה, אבל בזמן מלחמה הוא יהיה נכס צבאי מהמעלה הראשונה. אני רואה ומבין שניסיון אמריקני להכניע את צפון קוריאה במלחמה יהיה קשה מאוד לביצוע, ויקר מאוד באבדות ובנזק כלכלי. האומה הזאת נערכת כבר 68 שנים למלחמה עם ארה"ב - על הקרקע, מתחת לקרקע וגם תודעתית. הצפון-קוריאנים מחונכים למלחמה בארה"ב משחר ילדותם.
קודם כל הצבא
בתחילת דרכה של צפון קוריאה קבע קים איל סונג שהיא מדינה מרקסיסטית-לניניסטית, אבל אחרי מלחמת קוריאה ומותו של סטאלין, חברו והמנטור של "הנשיא הנצחי", הוא החליף את המרקסיזם-לניניזם באידיאולוגיה ייחודית פרי הגותו – "ג'וצ'ה" שמה. זוהי אידיאולוגיה טוטאלית שפירושה הסתמכות עצמית: כל אדם אמור להשיג את מה שהוא זקוק לו ורוצה אותו רק באמצעות יכולותיו האישיות, המשאבים העומדים לרשותו ולרשות משפחתו ומאמציו. גם המדינה חייבת לספק את צרכיה ואת צורכי תושביה בלי להישען על מקורות זרים.
כך הפכה צפון קוריאה לכלכלה סגורה, כמעט אוטרקית, שמתעקשת לספק את רוב צרכיה וצורכי האוכלוסייה שלה בעצמה. המלווה שלנו קים סיפר לנו בגאווה שאזרח צפון-קוריאני מקבל דיור, חינוך ובריאות בחינם. הוא שכח להזכיר שבשנות ה-90 מתו כמעט 800 אלף צפון-קוריאנים ברעב - יש שמעריכים כי מספר הקורבנות היה גבוה עוד יותר, אפילו עד תשעה מיליון - כתוצאה ממדיניות ההסתפקות העצמית הזאת.
בנו של "הנשיא הנצחי", "המנהיג הדגול" קים ג'ונג איל, הוסיף אחרי מות אביו באמצע שנות ה-90 נדבך רעיוני נוסף ל"ג'וצ'ה". הוא הכריז על תפיסה רעיונית משלו, הנקראת "סונגון", ומשמעותה היא שהצבא עומד בראש סדר העדיפויות הלאומי והקצאת המשאבים הלאומית. כתוצאה מכך האוכלוסייה חיה ברמת חיים נמוכה ביותר, ממש על סף הקיום, אבל הצבא נהנה מתקציבי עתק שמאפשרים לו לפתח פצצות מימן וטילים בליסטיים בין-יבשתיים.
כשנסענו באזור הכפרי שבין פיונגיאנג לעיר הנמל נאמפו ראיתי דברים שכבר חשבתי שחלפו מן העולם: איכר בגופייה חורש שדה במחרשה ידנית, רתומה לפרה או שור, תלמים צרים בין שיחי השעועית ואישה עם אסל (מוט) מעץ על כתפיה שממנו משתלשלים שני דליים, שבאמצעותם היא מביאה מים מהבאר הסמוכה לעובדים בשדה הכרוב.
כמה ימים אחרי שחזרתי הודיע שליח האו"ם לצפון קוריאה שכחמישית מהילדים במדינה סובלים מתת-תזונה, ושיש במדינה מחסור בתרופות ובאמצעים רפואיים. הוא לא פירט מהם מקורות המידע שלו. בערים, כאמור, לא ניכר רעב ומחסור, רק באזורים בכפריים המרוחקים. לפיכך מבקש האו"ם לגייס 140 מיליון דולר למילוי צרכים אלה, בהסכמה בשתיקה של המשטר.
דרינקים בפיונגיאנג
ערב אחד לקחו אותנו קים וצ'ה לשתות בירה ולצפות במשחק מהמונדיאל במה שהם כינו "בר אופייני" בפיונגיאנג. "אתה רוצה לפגוש אזרחים צפון-קוריאנים - זו ההזדמנות שלך", אמר לי צ'ה החייכן. זו הייתה הפתעה של ממש. מצאנו את עצמנו בבר-מסעדה בקומה השנייה של בית משרדים, שהעיצוב והתאורה האלגנטיים שלו היו מודרניים ומאופקים למהדרין, ולא היו מביישים שום מוסד דומה בתל אביב. גם סוגי הבירה מתוצרת מקומית שהוצעו בתפריט היו באיכות מצוינת ובכמה טעמים, והעיקר – משחק הכדורגל הוקרן על מסך ענק שהשתלשל מהתקרה.
קים הסביר לנו שבצפון קוריאה פועלים חמישה ערוצי טלוויזיה - כולם ממשלתיים. הערוץ שאנו צפינו בו היה ערוץ הספורט. חגי, שמבין בכדורגל, הבחין ראשון שאיננו צופים בשידור ישיר אלא באחד המשחקים מהשלב הראשון. "כן", אישר קים. "אין אצלנו שידורים חיים. חבל לבזבז זמן. ערוץ הספורט שלנו משדר גרסאות ערוכות ומקוצרות של משחקים שהתקיימו ברוסיה לפני יום או יומיים".
מה שקים לא אמר זה שהצעד הזה נועד למנוע מאזרחי צפון קוריאה לצפות באירועים לא צפויים העלולים לחשוף אותם לחופש שאזרחי שאר העולם נהנים ממנו. גם שידורי המונדיאל נתונים לבקרה צמודה של האח הגדול האורווליאני.
רק בסוף הביקור, ברכבת שבה נסעתי חזרה לגבול עם סין, התברר לי שהסיכות הללו לא רק מבטאות נאמנות בלתי מסויגת של מי שעונד אותן למשטר, אלא גם מציינות את השתייכותו למעמד החברתי והפוליטי העליון, "מעמד הליבה". כל האנשים ששתו וצחקו סביבנו בבר השתייכו למעמד המועדף הזה, שהקנה להם את הזכות להיות כאן. לכן גם לא חששו קים וצ'ה להביא אותנו ל"בר האופייני" הזה, שכל יושביו הם בשר מבשרו של המשטר.
מהמחנה ישחרר רק המוות
הסב המייסד קים איל סונג חילק את אוכלוסיית צפון קוריאה באופן רשמי לשלושה מעמדות כבר בשנות ה-50. באותן שנים סוערות היו עדיין מרידות וגופים אופוזיציוניים פעילים שהתנגדו למשטר, לכן המעמד העליון, הוא "מעמד הליבה", התאפיין בנאמנות מוחלטת למשטר. אחריו בהיררכיה החברתית קבע קים איל סונג את המעמד הבינוני, הוא "המעמד המתנדנד". בתחתית הסולם הציב קים את "המעמד העוין".
החלוקה המעמדית מתבצעת על פי שני קריטריונים: הישגיו האישיים ונאמנותו הפוליטית של האדם, והרקע המשפחתי שלו. צאצאים למשפחות שנלחמו תחת פיקודו של קים איל סונג בכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה ולפניה, או מי שהיו פועלי תעשייה ואיכרים באותן שנים - כל אלה היו, ועודם, זכאים להימנות עם "מעמד הליבה", וזוכים לכל ההטבות בדיור, חינוך, בריאות ומזון, וגם לכל ההזדמנויות הפוליטיות והתעסוקתיות שהמדינה יכולה להציע. אנשי המעמד המתנדנד, שאינם יכולים להצביע על ייחוס משפחתי מתאים או על שירות יוצא דופן של המולדת, מקבלים הרבה פחות בכל התחומים ואינם מתמנים למשרות ציבוריות גבוהות.
החלוקה הזאת הייתה חדה מאוד בעבר, עד שנות ה-90, כשרק כרבע מתושבי צפון קוריאה השתייכו למעמד העליון. כך הסביר לי צפון-קוריאני שפגשתי ברכבת בדרך חזרה לגבול הסיני. הוא עישן סיגריה במעבר בין הקרונות, דיבר אנגלית טובה ואמר שהוא אקדמאי, אך התחמק מלומר לי את שמו. התבוננו משועממים בשדות האורז שהרכבת חלפה על פניהם, ותוך כדי הוא הסביר לי סוף-סוף את פשר הסיכות המעמדיות.
הסיכה עם תמונת שני המנהיגים היא סימן ההיכר המובהק לכך שהשלטון מכיר בך כאיש המעמד העליון, על זכויות היתר והחובות הנובעות מכך. בני המעמד המתנדנד, אם הם מפגינים הישגים אישיים ונאמנות לשלטון, מקבלים סיכה עם תמונת אחד המנהיגים או רק את סמל מפלגת השלטון. על "המעמד העוין" לא היה בן שיחי מוכן להרחיב, אף שהוא אישית לא ראה שום פסול בעצם קיומה של החלוקה המעמדית.
אנשי "המעמד העוין" נשלחים בדרך כלל למחנות חינוך מחדש או לגרוע מכל: יחד עם משפחותיהם הם מועברים למחנות עבודה לכל החיים, שמהם משחרר בדרך כלל רק המוות. לפי הערכות האו"ם, בין 150 אלף ל-300 אלף בני אדם נמצאים במחנות אכזריים אלה, הממוקמים באזור ההררי עתיר המחצבים של צפון קוריאה.
חלקה השני של הכתבה על הסיור בצפון קוריאה יפורסם מחר.
לפנייה לכתב/ת 
