אוהד חיטמן: "אני לא שונה מכל אבא אחר"
כששמע על סגירת הדלתות בנושא הפונדקאות בפני קהילת הלהט"ב, אוהד חיטמן רצה לכתוב את דעותיו בנושא, אבל היה עסוק בעוד אחר הצהריים שגרתי עם הילדים. "מזמין כל אחד שחושש שמא הילדים של רן ושלי מסכנים לבוא ולהיווכח עד כמה מאושרים הם במקום הפרטי שלנו שנקרא בית"
לאור האירועים האחרונים - סגירת הדלתות בנושא הפונדקאות בפני קהילת הלהט"ב בישראל - התיישבתי לכתוב ולסכם בכמה מילים את דעותיי בנושא. חיפשתי מילים גדולות, מפוצצות, כאלה שיביעו "אור", לעומת ה"חשכה" של אותו מיעוט הכופה את דעותיו והשקפותיו על מרבית העם, שאינו מבין מדוע לאנשים "כמוני" אין זכות להיות הורה, ואם להודות, בשגרת חייו בכלל לא מתעניין במה שקורה בחדר המיטות שלי.
ניסחתי ומחקתי שוב ושוב מחשבות שעשויות "להוביל דעה" ולשנות. ניסיתי לתת מקום לפחד שבראשי שלא רחוק היום שנהפוך לוריאציה של "גלעד" מ"סיפורה של שפחה" - היום מודרים הומואים, מחר נשים ומחרתיים כל מי שלא יהיה דתי מספיק. בפועל - לא הצלחתי.
קראו עוד:
הופעה בלתי נשכחת: אוהד חיטמן בגן של ילדיו
אב לתאומים: "מרוסק על הספה בתשע בערב"
זה לא חוק הפונדקאות, זה חוק האשליות
עוד מעט אני יוצא לאסוף את אוה וברי, ילדיי, מהגן. מנסה להיות רוחני וחיובי ולהוכיח לעולם, בעיקר על רקע החוקים החשוכים, ש"אבא הומו הוא אבא הכי-הכי", אבל האמת היא שאחרי יום פורה בעבודה שלי (התקדמתי חצי סצנה במחזמר החדש שאני כותב), הדבר האחרון שבא לי זה לחשוב על אחר הצהריים שעוד נכון לפניי. אבא רני טס ליומיים לפגישות עבודה ובשעות הקרובות הכול באחריותי. רק אני ושני הגמדים הקטנים השולטים בשגרת חיי.
אחר הצהריים שגרתי:
רוחניות? מילים גבוהות? הלוואי. הייאוש מתחיל לחלחל בי ככל שמתקדם אל עבר הגן. "מהר, אוהד, מהר" - אני אומר לעצמי - "עליך לחשב את צעדיך במהירות".
ג׳ימבורי? טרמפולינות? פארק? אופניים? המטרה - להתיש, להתיש, להתיש אותם. הם חייבים לפרוק אנרגיות בשביל להיות עייפים בערב. אם הם לא יהיו עייפים הם יטריפו אותי דווקא כשאתיישב לצפות במונדיאל, בשלל הגיגים קבועים כמו: "אבא, בוא תכסה אותי", "אבא, סיפור", "אבא, יש לי קקי", "אבא, ברי מסתכל עליי" ועוד רשימה שלא נגמרת, שסביר להניח שתטריף אותי.
אוה תחפור לי כל אחר הצהריים את אותם הסיפורים הסיזיפיים שוב ושוב על "ההוא לא נתן לי את הבובה" ו"ברי הרביץ לי", ואני מצידי אהנהן בראשי בפרצוף הכי מתאמץ של הקשבה.
ברי מצידו ינאם לי כמו בכל יום אודות גיבורי העל וסוד כוחם ושהיום הוא "ספיידרמן" או "הענק הירוק" או כל דמות לא מציאותית שהיא ובדרך לא הגיונית יצליח לשלב בכל משפט שני שם של גיבור על אחר.
ואז תגיע ארוחת הערב - "ברי, תשב!", "אוה, תאכלי!", "ברי, תעזוב את אוה. אם לא תפסיק אני לא אתן לך... (וכאן יגיע העונש היומי המשתנה, ואז ארגיש ייסורי מצפון שפעלתי בטכניקת העונשים שאני כה סולד ממנה)". אוה תשב ותאכל הכי לאט בעולם ואני מצידי אחייך ואעודד אותה שרק תאכל, כשמבפנים יעלו מחשבות של - "נו כבר".
אחרי ארוחת הערב יגיע זמן האיכות עם "אבא אוהדי" וסביר להניח שנשב שלושתנו סביב הפסנתר ונשיר שירים (וכן, אלו תמיד אותם שירים. אני מכיר את "פילפילון" מכל זווית, מכל הברה ומכל תו, ולא, זה לא כיף לשיר את זה 40 פעם ביום).
כשייסתיימו רגעי הקסם תגיע השעה הארוכה ביותר ביום (וכאן, כמו כל הורה באשר הוא מומלץ לקחת נשימה עמוקה וארוכה) -
שעת המקלחות וההרדמות, שבין אם ארצה או בין אם לא ארצה, סביר להניח שתלווה בסאונדים צורמים של אוה שתישכב על הרצפה ותצרח "לא רוצה!" ובברי שיהפוך כל פינה בבית. כמו תמיד, כשאורה לו להיכנס למקלחת הוא יתגרה בי ויברח.
ובסוף היום, אחרי 40-30 דקות של תיזוזים מצידם, אחרי שעת כיבוי האורות, אמרח על הספה רגל על רגל, אסנן שיחות טלפון כי לא יהיו לי את הכוחות הפיזיים אפילו לענות, אבהה במשחק הכדורגל מבלי באמת להתרכז וסביר להניח שאנשנש שטויות מלאות קלוריות. אהיה מותש.
כשאקום מהספה לכיוון המיטה אעבור בחדרם של הילדים. הם יישנו כמו מלאכים - ברי על הגב כשידיו פרושות לצדדים. השמיכה כרגיל תיפול לו ואכסה אותו כפי שהוא אוהב עד הכתפיים. אוה מצידה, על שלל מוצציה הפזורים במיטה, תישן מכורבלת על הצד. אתקרב אליה לבדוק שהיא בסדר וסביר להניח שכמו בכל לילה היא תתעורר ותחבק אותי. אבדוק שהמאוורר לא מכוון אליהם ישירות ואצא בדממה מהחדר.
שיר אהבה של אוהד לבתו:
נכון, אין שום דבר חמוד בילד שמעיר אותך באמצע הלילה אבל כמו שאמר לי פעם חבר (אגב, סטרייט) שגם הוא אבא לתאומים: "זה 95% מהזמן הדבר הכי קשה ומתיש שיש לך בחיים, ולרוב אתה לא נהנה. 5% הנותרים מבטלים את ה-95%".
זה כל כך נכון. אין סיכוי שבעולם שהייתי מוותר על הזכות להיות אחד משני האבות של אוה וברי. זכיתי. החיבוק והנשיקה שהם מעניקים לי לפני השינה כשמסתכלים לתוך עיניי ואומרים לי - "אבא, אני אוהב/ת אותך", וואו. זה שווה הכול.
מאחל לכל אחד ואחת באשר הם לחיות את חייהם באופן בו יבחרו, בדרכם ובקצב שלהם. אבא גאה? מאוד. לא רואה את עצמי שונה מכל אבא אחר. ניסיתי לכתוב במילים גבוהות. יצאו לי מילים של אבא. משוגע בעיני עצמי אבל מסתבר שבעיני ילדיי די נורמלי.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
מזמין כל אחד ואחת שחוששים שמא הילדים של רן ושלי מסכנים, לבוא להכיר את שני הפלאות, שני המאורות הגדולים בחיינו ולהיווכח עד כמה בטחונם העצמי רב, כמה נאהבים הם, כמה ידידותיים וכמה מאושרים ההורים והילדים במקום הפרטי והאישי שלהם שנקרא בית.
שלא יהיה ספק, סטרייטים או להט"בים, אני לא משלה את עצמי, סביר להניח שכמו כל ילד, אין לי ספק שגם אוה וברי, זוג תאומים נורמלי - לשכשיגדלו הם ימררו בבכי לפסיכולוגים שדפקנו להם את החיים.
אוהד חיטמן הוא מוסיקאי, זמר ויוצר. בימים אלה מופיע לרגל יציאת האלבום החדש "רעידות". המחזמר פרי עטו "בילי שוורץ" מציג ברחבי הארץ וחוגג כ-200 הצגות. נשוי לרן הרוש ואב לתאומים אוה וברי (3) שנולדו בנפאל בהליך פונדקאות.
הפגנה למען הזכות להורות תתקיים ב-14 ביולי (מוצ"ש) בשעה 20:00 בקריית הממשלה בתל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
