"לא תאמין מה שקרה בדרך לכאן", אומר לי דוד כשאני פוגש אותו ואת אשתו בשדה התעופה קנדי.

מה קרה?

"כמעט לא נתנו לנו לעלות על הטיסה".

למה?

"בלוס אנג'לס ארעה תאונה שעצרה את כל התנועה, התעכבנו בדרך, כשהגענו לשדה רצנו מהר לשער העליה והגענו כמעט בלי נשימה לדלפק, בעודנו שם, אנחנו מזהים שאין שם אף נוסע מלבד דייל משועמם שעומד בדלפק ומשחק בנייד שלו, הוא הסתכל עלינו במבט שאומר: ״נראה לכם שתעלו על הטיסה שיוצאת עוד 30 דקות״, הוא כמובן דאג גם לתקשר את זה,"אני לא חושב שתספיקו את הטיסה, השעה 4:00 והמטוס יוצא בעוד 30 דקות", נזכרתי במה שסיפרת לי פעם וחשבתי שזאת אסטרטגית תקשורת מעניינת, דאגתי להעתיק אותה ולהשתמש בה מיד, אמרתי לו שאני מבין, בטון ובמבט שאומר: "אין מצב שאני לא על הטיסה הזאת”.

יש לנו עוד 30 דקות, לא?,הטון היה נחוש ולא משתמע לשתי פנים,שאפילו אותי קצת הרתיע.

"אתה בוודאי יודע שצריך להיות כאן לפחות שעה לפני שהמטוס ממריא", הוא ענה.

אתה לגמרי צודק! לא התנצלתי ולא הצדקתי.

"תן לי לבדוק מה אפשר לעשות", הוא אמר.

אני מעריך את המאמץ שלך, אמרתי לו בסבלנות ובטון מרוכך יותר.

הדייל עשה כמה טלפונים, הסביר את המצב במהירות לכמה אנשים וכעבור כמה דקות אמר, "אני יכול להעלות אתכם למטוס, אצטרך ללוות אתכם שלא נתעכב בבדיקה הביטחונית. הוא לקח את התיקים שלנו ושלח אותם למטוס עם סרט כשהמילה דחוף ביותר צועקת מכל צד, שמחנו שלא נתעכב בבדיקות הבטחונית.

הלכנו אחריו כשהוא מניף את התג שלו לכל עבר, כשהתקרבנו לשער העליה למטוס איפשרו לנו לעבור את כולם והצלחנו להגיע למטוס ממש בדקות האחרונות ולהספיק את הטיסה.

שמח לשמוע שהספקתם, מה שחשוב זה מה אתם לומדים ממה שהיה?

"חשבתי על זה ושאלתי את עצמי מה אני יכול ללמוד ממה שקרה כאן? מה אני יכול לעשות אחרת בכדי להמנע ממצב דומה בעתיד? כדאי לצאת יותר מוקדם ולתכנן את היום בצורה חכמה, המחשבה על החמצה של הטיסה והאפשרות שכרוכה בזה שתגיע לשדה התעופה פעמים באותו היום, גרמה לתחושת אי נוחות, ויחד עם זאת חשבתי לעצמי מה היה בהתנהלות שלי שגרם לדייל להתאמץ ולגרום לכך שהוא ייקח אותנו למטוס, אף על פי שהוא יכול היה לבחור שלא לעשות זאת. הגעתי למסקנה שהיה משהו בהלך הרוח שלי שכנראה עבר בצורה לא מילולית לדייל וציווה עליו באופן לא מודע לפעול בצורה שפעל. הסטייט אוף מיינד שאיתו הגעתי היה כזה שאין מצב שאני לא על הטיסה וכנראה הנחישות והטון עשו את העבודה. ולהפתעתי הרבה המטען שלנו הצליח להגיע איתנו.

העיקר שאתם כאן והכל טוב, אתם בוודאי מתרגשים ושמחים לקראת הארוע הגדול, אמרתי.

"אני מאוד שמחה מצד אחד ומאוכזבת מאידך”, אמרה ג'ודי אשתו, “אנחנו עושים מאמץ וחוצים את כל היבשת להגיע לניו יורק להשתתף בארוע של המשפחה, והבן שלי יוני שגר בעיר הסמוכה לא מגיע לאירוע וזה מאכזב. כמה חתונות חוגגים במשפחה הזאת?"

זה באמת נשמע מאכזב, השאלה היא איך תיקשרת את החשיבות בעניין הזה ליוני?

"מה זאת אומרת, זה הרי ברור מאליו שזה חשוב, בכל מקרה אמרתי לו שאני מאוד אשמח אם הוא יגיע".

אם אני רוצה להעביר מסר, האחריות להעברת המסר חלה על המוסר או על המקבל?

היא שתקה לרגע ואמרה "על המוסר”.

אז מה היית יכולה לעשות אחרת על מנת להעביר מסר יותר ברור?

"אני מניחה שהייתי צריכה לבקש אחרת, כמו שהסברת לי בפעם הקודמת, עם הסטייט אוף מיינד הנכון, בביטחון וכשאני מוודאת שיוני הבין את המסר”.

יש לנו עוד יומיים עד לחגיגה, עכשיו את צריכה להחליט מה באמת חשוב לך?

"חשוב שהוא יהיה כאן ויבטא את הערך של האחדות והמשפחתיות שכזה אירוע מביא איתו”.

ועכשיו שזה ברור לך מה את הולכת לעשות?

"אני מייד הולכת לתקן את המצב”.

היא התקשרה ליוני הבהירה לו שזה חשוב לה ובדקה איתו מה יכול לעזור לו להגיע לאירוע. הסתבר שהוא לא באמת הבין עד כמה זה חשוב לה ולאביו, וברגע שהחשיבות הובהרה לו הוא בחר להגיע.

תקשורת היא לא רק מילים, היא באה לידי ביטוי בטון ובהלך הרוח איתו אנו באים. להאשים את האחר בחוסר הבנה לא יתקן את המצב. האחריות היא אצלי.

 ניסים שדהM.A מטעם אוניברסיטת תל אביב, בעל ניסיון בתחום הניהולי בסקטור הפרטי והציבורי. מוסמךMastery University מטעם Anthony Robbins מאמן בכיר למנהיגות ותקשורת בתחום האישי והעסקי מעביר הכשרת מאמנים בעיר ניו יורק יחד עם סדנאות ייחודית בתחום תקשורת והעצמה אישית. nissimsade@gmail.com

www.nissimsade.con