ביקורת סרט: "אנתרקס" - הניסוי הצה"לי הבעייתי הפך לגימיק
הסרט שחוזר לניסוי ולתופעות הלוואי שהותיר אצל כ-800 חיילים, אינו מוסיף דבר למה שנחשף בתקשורת לפני עשור. חלוקת הצדדים ל"רעים" מול "טובים" גובלת בילדותיות, והתפניות העלילתיות החובבניות הופכות את הטיפול בנושא החשוב למותחן לא משכנע
החל משנת 1999 ביצע צה"ל ניסוי בכ-800 חיילים שנועד לבחון את יעילותו של חיסון נגד חיידקי אנתרקס. נסיבות ותוצאות הניסוי, שזכה לכינוי "עומר 2", נחשפו בתוכנית "עובדה" ששודרה ב-2007. התחקיר העלה עוד, שחיילים רבים שהשתתפו בניסוי סבלו ועודם סובלים מתופעות לוואי, וכי המערכת הצבאית מסרבת לקחת אחריות.
בעוד זה מאושפז בבית החולים, מתחילים סימנים מטרידים להופיע גם על גופו של נועם (אודי פרסי), ושרידי החבורה יוצאים לגלות את האמת על הניסוי החשאי שנערך עליהם – ניסוי שאיש בצה"ל ובמכון הביולוגי אינו מוכן לנדב פרטים לגביו. במקביל, הם מוצאים עצמם תחת מעקב, ומבינים שרצונם העז לחשוף את מה שהתרחש עלול להעמיד את חייהם בסכנה מיידית.
עלילת "אנתרקס" מזכירה במידה רבה את מותחני הפראנויה שהופקו באמריקה של שנות ה-70, בתקופה של מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט. סרטים כ"שלושת ימי הקונדור" (1975) ו"המעקב" (1974) שבהם נקלעו אנשי ביון ועיתונאים חטטנים לסבך קונספירטיבי שהוביל אל הדרגים הבכירים ביותר בממשל האמריקני. מבחינה זו, היה אולי מקום להעריך את נחישותם של יוצרי "אנתרקס" (הבמאי שרף והתסריטאית יעל אורון) להפנות את האצבע המאשימה אל מערכת הביטחון.
הבעיה היא, שהסרט אינו מחדש דבר על מה שכבר נחשף ממילא בתקשורת לפני כעשור. כן, צה"ל ערך ניסויים בבני אדם. בדיוק כפי שה-סי.איי.איי. ביצע עוד בראשית שנות ה-50 ניסויים בשליטה על המוח באמצעות אל.אס.די. (נושא בו עוסקת הסדרה שביים לאחרונה ארול מוריס בעבור נטפליקס, "וורמווד"). הסרט, במילים אחרות, הוא בבחינת מים מתחת לגשר – ואין בו תובנות שניתן להיתלות בהן על מנת להעריך את הפרשה מחדש.
הניסיון להציג את הסיפור כחלק ממותחן המסמן בבירור את "הרעים" מול "הטובים" נדמה ילדותי. התפניות העלילתיות – ניסיונות חיסול, התאבדות מסתורית – לוקות בחובבנות, והופכות את הטיפול בנושא החשוב ללא יותר מאשר מותחן הרחוק מאוד מלשכנע.
ביקורות קולנוע נוספות ב-ynet:
"גורד שחקים" - דה רוק מת לחיות
"אתה מת רק פעמיים": תעלומה בלשית מרגשת
"אהבתה מרתיחה את מי האמבט" - יפני סוחט דמעות
אבל הבעיה הגדולה עוד יותר של "אנתרקס" היא הבחירה האסתטית במה שנקרא "פאונד פוטאג'" – חומר גלם מצולם שלכאורה לא עוּבד ונותר כאוסף של אפיזודות מתועדות. מאז "פרויקט המכשפה מבלייר" (1999) הפכה האסתטיקה הזו לאמצעי להתל בקהל ולגרום לו לחשוב שמדובר בתיעוד אותנטי שנמצא באקראי. בהמשך היא הפכה לסימן היכר של סרטי אימה שזיהו בה אפשרות לייצר רגעי בעתה אפקטיביים יותר (ע"ע "פעילות על טבעית" ו"קלוברפילד" – ללא ספק המוצלח שבהם).
שרף, המתעד-לכאורה של הסיפור (הוא מגולם בסרט על ידי עמית אפשטיין), עושה זאת באותה אובססיביות השמורה ל"יוצרי" סרטי הפאונד-פוטאג' הפיקטיביים. אך מה לעשות, שבסרט זה לא ממש עובד – על אף המראה הכאילו-חובבני ושיבושי הצילום המתבקשים. כדי שסרט כמו "אנתרקס" יעבוד, צריכה להיות לאסתטיקה הזו הצדקה. האמנם יעלה על הדעת ששי פורץ לארכיון ומעלעל בתיקים הסודיים שבו תוך כדי שהוא אוחז בידו האחת מצלמה? ולשם מה, בעצם? כאשר כבר מתבררת הסיבה לתיעוד הכפייתי, היא רק מדגישה את חוסר הסבירות של הבחירה האסתטית הזו.
ואמנם, האסתטיקה של "אנתרקס" אינה אלא תחבולה שבאופן פרדוקסלי מגבילה את הסרט. כל שאנו יודעים הוא שישנם מי שרוצים להשתיק את החבר'ה, אבל כדי שנבין בדיוק למה, נדרשים יוצרי הסרט לתכסיס דרמטי מופרך בחלקו האחרון. זו דרכו של הסרט להצביע על "הממסד" כאחראי מבלי להגיד בעצם שום דבר.
"אנתרקס", כמובן, אינו סרט הפאונד-פוטאג' הישראלי הראשון. קדם לו סרט האימה הקומי-אפוקליפטי "ג'רוזלם" מ-2015, שצולם
מנקודת מבט לכאורה של זוג משקפי גוגל. כמוהו, גם "אנתרקס" מיועד בעיקר לבני נוער, עדיף לפני גיוס, שעשויים להתרשם מהביקורת הכאילו-נוקבת שלו כלפי הקורבנות שגובה המערכת הצבאית. חבל, על כן, שסרטו של שרף נותר בגדר יצירה זניחה למדי, שהופכת את הדיון החשוב שבמרכזה למותחן רדוד מבוסס גימיק.
