מסעה של מירי רגב לחיסול קרנות הקולנוע
ליבוי שנאה, צ'ופרים למקורבים, קידום מי שחושב כמוה, שימוש ציני בפמיניזם, ניצול המאבק המזרחי והמון פוליטיקה. קבלו את שרת התרבות שלנו
אין סימבול מושלם לשנאת החינם שהובילה לחורבן בית המקדש – ט' באב יצוין ממש עוד כמה ימים - כמו הניסיונות של שרת התרבות מירי רגב בימים אלה להחיל את תיקוניה לחוק הקולנוע, ועל הדרך לזרות שנאה תוך החרבת הקיים. על האפשרות להתבסס על הקיים, לחבור אליו או לנהל מולו דיאלוג - לא שמעה השרה. מהלכיה לא נועדו לחזק את הפריפריה או את הנשים, כפי שהיא רוצה שיחשבו, אלא לחזק את מירי רגב עצמה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
התיקונים של רגב לא מתבססים על מחקר מדעי אלא על השערות, ואלה מתבססות על המלצות שהגישה ועדת הקרנות הלא מקצועית ולא אובייקטיבית שמינתה רגב. ועדה זו בחרה להזמין לשימוע אנשים מסוימים מתעשיית הקולנוע, שכנראה היה ביכולתם לסייע - או לפחות לא להפריע - למטרה שסומנה מראש: חיסול קרנות הקולנוע בישראל.
כל זה קורה על רקע התפתחות ענף הקולנוע והישגים גדולים שאליהם הגיע נגד כל הסיכויים. משראתה השרה שהמשימה בעיתוי זה גדולה עליה, היא הסתפקה בהגשת תיקונים לחוק הקולנוע.
שני יעדים מרכזיים היא סימנה בתיקונים: הראשון הוא הקמת מאגר לקטורים מגוון שיפעל תחת משרד התרבות, והשני הוא מסלול עוקף קרנות שיפנה תקציבים לסרטים ישראליים מסחריים שהצליחו בקופות.
על פניו אלה שני יעדים חשובים, אך בבואנו לדון באופן שבו נעשים הניסיונות הבוטים לממש אותם, עלינו לשים לב לסאבטקסט המסתתר מאחוריהם ולעורמה הרבה שאינה אלא שיעור מאלף בפוליטיקה. רגב, למעשה, לא מציעה דבר מלבד מסלול צ'ופרים ל"מי שחושב נכון", גזענות תחת גזענות (שנאה מזרחית המופנית לאשכנזים) וליבוי וסכסוך בין הקטבים הקיימים גם כך בחברה הישראלית (שמאל וימין).
הציניות של ההצעה מסתתרת בין השאר בשימוש בקיפוח המתמשך של נשים, תוך חתירה לא קשורה לביסוס הצעד הבא, "חוק הנאמנות". כלומר, רגב נזכרה שהיא פמיניסטית, ובגאונות חוצת מגזרים היא קושרת בין קולנוע לאומני לבין השאיפה הגדולה שלה: לחוקק חוק שבמסגרתו רק קולנוע לאומי יוכל לייצג את המדינה. ואם בדרך לטוטליטריות אפשר להשתמש בקבוצות מיעוט כמגן חי, אז למה לא.
תחשבו כמו מירי
כשרגב מנסה להעביר את מאגר הלקטורה תחת חסותה, היא נוקטת מהלך ציני נוסף שנועד להוות מסלול חופשי להענקת צ'ופרים ל"מי שחושבים נכון". אגב, לסאבטקסט ה"חושבים נכון" נחשפתי גם כשכיהנתי כחברת מועצת הקולנוע בתחילת העשור. החבר'ה הטובים ש"חשבו נכון", קיבלו תמיד מקום כבוד בוועדות החשובות. מי שחשב מעט אחרת נתפס בעין עוינת ושובץ דרך קבע בוועדות השוליות. משם למדתי שזו השיטה. כדי להתקדם בממסד את צריכה "לחשוב נכון" ולציית. חנופה, אגב, תמיד עוזרת.
עם כניסתה של רגב למשרד התרבות היא דאגה למנות כחברי מועצה את מי שבעיניה "חושבים נכון". מועצת הקולנוע שאמונה על חלוקת תקציב הקולנוע הישראלי היא כיום סניף של הליכוד. נציג או נציגה חרדים, למשל, לא מונו. הניסיון להעביר למערך הלקטורה גישה זו של "הטבות" למקורבי דעה מלמדת על רעב לשליטה. רעב מדאיג שאינו יודע שובע.
אם הניסיון של שרת התרבות להרחיב את מגוון הזהויות של הלקטורים היה אמיתי וחף מפוליטיזציה, היה עליה לתבוע מהקרנות דין וחשבון במנגנונים הקיימים לתיקוף המהלך, ולא למהר לנתק את הלקטורים מהקרנות. האופן שבו היא בחרה למדר את אחד ממרכזי הכובד המקצועיים ולכפוף אותו למרות משרדה אינו אלא אשליה ושימוש ציני מטעה לתועלת מי ש"חושבים נכון".
החרדים נשארו בחוץ
בסעיף העוסק במסלול העקיף לתמיכה בסרטים ישראלים שהצליחו בקופות הסתמכה השרה רגב על מחקר עומק שדה שערך יו"ר פורום קהלת, עו"ד זיו מאור. סעיף זה, לכאורה, מבורך משום שהוא לא מכרסם מקופת תקציב הקרנות אלא נוסף להן, ועל כן מגדיל בעקיפין את תקציב הקולנוע הישראלי, מחזק את מעמד הצופה ועשוי לתרום לתחרות בענף ולבסס סרטי שלאגר. אך גם כאן, באופן מתמיה, בחרה רגב, להתעלם מאחד הסקטורים החשובים בישראל: הציבור החרדי.
לציבור החרדי יש תעשיית קולנוע עצמאי עשירה ומשגשגת. היא מונה עשרות יוצרים ויוצרות ומוכיחה את עצמה זה שני עשורים בהצלחה רבה וללא כספי ציבור. רק כדי להמחיש את היקף התופעה נציין שמדי שנה צופות בקולנוע החרדי-נשי יותר ממיליון נשים, נערות וילדות בריכוזים החרדיים, באולמות מאולתרים ברחבי הארץ. האם גם יוצרות חרדיות - שהקולנוע שלהן עצמאי ולא מוקרן בסינמה סיטי אך מוכיח את הצלחתו בקופות - יזכו ליהנות ממסלול עוקף קרנות זה? כל עוד הפרמטר או התיעדוף לא מנוסחים בלשון התיקון לחוק, הרשו לי לגחך.
האומנם אין קולנוע ימני?
זריית החול בעיני הציבור היא גם סביב הטענה שלא קיים קולנוע "ימני". טענה זאת של היעדר קולנוע עלילתי-ימני אכן מעורר תהיות, אבל הוא לא קשור להתנהלות קרנות הקולנוע, שהעניקו כספי ציבור ליוצרים ימנים, אבל אלה בחרו להגיש תסריטים פואטיים עם ייצוגים של ימנים, ולא תסריטים פוליטיים.
כיום פועלות קרנות קולנוע "ימניות", ובמאגר הלקטורים הנוכחי יש נציגות ימנית מובחרת. מעבר לכך, אם השיח הימני בקולנוע היה קריטי עבור יוצריו, הרי שהוא היה נוצר כקולנוע עצמאי, ולאחר שלא ניתן היה לפקפק בהצלחתו היו הקרנות נרתמות מאליהן.
כך קורה כיום עם הקולנוע החרדי. בעקבות הצלחתו, הרבה בזכות קרן גשר והמנכ"לית זיו נווה, וכן בסיוע תרומתה הגדולה של קרן רבינוביץ', הוא נחשף לאט לאט ובהדרגה לציבור הרחב והופך לרב סקטוריאלי. קרן הקולנוע רשמה אף היא את תרומתה ביחסי הגומלין בין הקולנוע "הישראלי" לחרדי עם יצירותיה של רמה בורשטיין, והקרן החדשה פועלת אף היא לקידום אזורים אלו בתחום התיעודי.
כמי שמציעה כאן גישה עניינית וא-פוליטית, ברצוני לשאול אם נקום מחר לבוקר חדש בקולנוע הישראלי. ואני רוצה לענות בתפילה שאם נקום אליו, יהיה זה ללא נקם, אלא תקומה אמתית, יהודית וישראלית. תקומה ישרה, בלי עיקופים ופניות אישיות. תקומה שבה יש מקום וכבוד למכלול הצבעים והדעות, כי הלוא שבעים פנים לא רק לתורה אלא גם לחברה הישראלית. והרי ככל שנהיה דבקים לשורש האמת, יאהבו ויחזרו אחרינו גם אומות העולם, והצלחת הקולנוע הישראלי תהיה מובטחת כגאולה הקרבה לבוא.
- מרלין וניג היא חוקרת קולנוע חרדי באוניברסיטה העברית, תסריטאית ומבקרת קולנוע
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
