זוועות ושלומיאליות: מחבלים מתאבדים בתיעוד נדיר
השהיד העתידי שלא מפסיק לצחוק בצילומי הודעתו האחרונה, המחבל המתאבד שבטוח שהוא עומד לאבד את בתוליו והנהג שמגלה בדרך לפיגוע: הדלק נגמר. סרט שמבוסס על חומרים שנתפסו בפשיטות בסעודיה על שלוחת אל-קאעידה מגלה את מה שארגוני הטרור רוצים להסתיר
ההודעות האישיות המצולמות של מחבלים מוסלמים לפני יציאתם לפיגוע התאבדות מוכרות היטב: המבט הנוקב בעיניים, הקלצ'ניקוב בידיים, פסוקי הקוראן. הטקסטים המאיימים חוזרים על עצמם, וכך גם האסתטיקה הקודרת. פעילי חמאס, דאעש או אל-קאעידה – כולם רוצים להפחיד אתכם, במגרש התקשורתי שלכם. אבל מה קורה מאחורי הקלעים של הצילומים הללו?
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
סצינת הפתיחה של הסרט התיעודי "Path of Blood" חושפת רגעים המתרחשים בין קאט לאקשן. באחד מהם גבר שעומד למסור את נשמתו לבורא בפיגוע מתקשה למלא אחר הוראות הבימוי של המפעיל שלו ולדקלם את המסרים. זהו רגע משעשע אחד ולא יחיד בסרט מעורר ההשתאות, המזעזע לעתים, שרקם הבמאי הבריטי ג'ונתן האקר מתוך חומרים שנתפסו לפני כעשור בפשיטות של כוחות הביטחון הסעודיים על שלוחות אל-קאעידה שפעלו במדינה.
"אף אחד לא תדרך אותי לגבי זה", אומר המחבל הסעודי עבדל עזיז אל-מונדייש למצלמה בטייק כושל אחד. "אל תשתמש במלים גבוהות כל כך, תשמור את זה פשוט", הוא אומר למפעילו מובארק האוחז במצלמה והולך ומאבד את סבלנותו מול הכסיל שלא מפסיק לצחקק. "הם מצחיקים אותי", הוא מאשים את חבריו רעולי הפנים החמושים שמסביבו.
"תעמוד ותחזיק את הקלצ'ניקוב. אל תשאל למה. שתוק"
שוב ושוב מנסה השהיד העתידי לדקלם את השורות שלו ונכשל. "רגע, אני צריך להתחנן בשביל לקבל עוד כוס קפה?", ממשיך אל-מונדייש בן ה-33 בשלו, ומתלוצץ על כך שהקפה מוגש לו בספל שלא נשטף. עוד טייק ועוד טייק, המחבל לא מפסיק לחייך. "אני לא מבין את מה שאתה אומר", הוא מסביר למובארק הזועם, שחותם את הצילומים בהוראה אחרונה לאל-מונדייש: "תעמוד ותחזיק את הקלצ'ניקוב שלך. אל תשאל למה, זה לא עניינך. פשוט שתוק".
"הדבר שהכי הפתיע אותי הוא כמות הרגעים המשעשעים שגיליתי במהלך הצפייה בחומרים", אומר האקר בראיון ל-ynet לקראת השקתו בארצות הברית של Path Of Blood, סרט המבוסס רובו ככולו על 300 שעות תיעוד מצולם של פעילי אל-קאעידה את עצמם. "היה מדהים לצפות ברגעים האלה, שבהם הצעירים הללו מתגלים כאנשים רגילים, חלקם שלומיאלים מוחלטים. אלה חומרים מטורפים. אם זה היה מופיע בסרט עלילתי אנשים לא היו מאמינים, אבל הנה זה קורה בחיים האמיתיים. זה לא שכל הפעילים חסרי אונים, אבל כמו בכל ארגון צבאי תמיד יימצאו הרבה אידיוטים בין החיילים הפשוטים. חשוב שנזכור את זה. אנחנו רואים את פעילי אל-קאעידה כנבלים דו-ממדיים, אבל תמיד יש ביניהם את הליצן של הכיתה, כמו הנער האידיוט בסצינת הפתיחה שרק מתבדח ורוצה להשוויץ מול כולם. מצד שני יש את המוכשרים, האמיצים והאכזריים, אפילו סדיסטים. בכל יחידה צבאית יש מנעד של דמויות כאלה".
חומרי הגלם נקלטו במצלמות פעילי אל-קאעידה כחלק ממלחמת המדיה של הארגון. אחרי פיגועי 11 בספטמבר הבינו אוסמה בין לאדן ואנשיו כי במאבק מול המערב מצלמת הווידאו היא נשק יעיל לא פחות מהקלצ'ניקובים שבידיהם. באמצעות סרטוני זוועה של אימוני קרב, פיגועי תופת והוצאות אכזריות להורג, הטיל אל-קאעידה מורא לא רק על שירותי הביטחון במערב ובעולם הערבי, אלא גם על האוכלוסייה האזרחית עצמה. את הגישה הזאת אימצה בשנים האחרונות הנהגת דאעש, שאף שכללה אותה תוך ניצול הרשתות החברתיות. אבל תוך כדי הפקת התעמולה האיסלאמית הקיצונית שמהללת את גבורת הלוחמים ואת נחישותם, קלטה עדשת המצלמה גם קטעים פחות מחמיאים. אלו נותרו על רצפת חדר העריכה, עד ששירותי הביטחון הסעודיים ליקטו אותם במהלך הפשיטות שלהם.
הבמאי: "זו לא התדמית שאל-קאעידה רוצה להציג"
המופע המביך של אל-מונדייש בפתיחת Path of Blood הוא רק אחד מהרגעים הקומיים ששיבץ האקר בסרטו. רגע אחר מתעד הווי של לוחמים במחנה אימונים בשטח, כשאחד מהם מוטרד כי נפלו לו המכנסיים. בסצנה אחרת, בדרך לפיגוע מורכב בבית זיקוק, נהג הרכב המוביל מבשר לחוליה שנגמר לו הדלק והוא תקוע. עם זאת, לצד הקטעים הללו, שמעלים חיוך וגם תמיהה, הסרט רצוף קטעים עוכרי שלווה מהמבצעים של פעילי תא אל-קאעידה בסעודיה, וביניהם גם לא מעט מראות זוועה – כמו החקירה בעינויים של האזרח האמריקני פול מרשל ג'ונסון, שנלכד והוצא להורג ביוני 2004. "הסרט הזה אפל מאוד, והרגעים הקומיים עוזרים לפרוק את המתח ולהפוך אותו לנסבל יותר", אומר האקר.
אם מנהיגי אל-קאעידה יצפו בסרט הם יובכו?
"ברור שהם יהיו מובכים. יש להם דימוי עצמי רומנטי מאוד. הם באמת רואים את עצמם כחיילים מהתקופה של מוחמד שנלחמים כדי לממש את ייעודם. בסרטי התעמולה שלהם הם אפילו מצטלמים רוכבים על סוסים כלוחמים מתקופה קדומה. כך הם רואים את עצמם. מהבחינה הזאת, הרגעים שבהם אנשי אל-קאעידה מתגלים כחסרי יכולת הם סיבה טובה עבורם להתבייש. זו לא התדמית שהם היו רוצים לארגון".
מצד שני, דווקא הרגעים הללו עשויים להזכיר לנו שהמחבלים הם בני אנוש ושיש לנהוג בהם ככאלה.
"זה נכון שהרגעים האלה הופכים אותם לאנושיים, אבל מדובר בבני אדם. אפשר לשנוא אותם ככאלה. ערכנו את הסרט כך שלא יהיה סיכוי שהצופים יגלו סימפתיה כלפי הדמויות. אתה יכול לנסות להבין אותם, אבל לא לתמוך במעשיהם. בכל מקרה, התגובה שלנו צריכה להתחשב גם בהיותם בני אנוש. זה מאפשר הבנה עמוקה יותר של האנשים הללו. יש פה הבלטה של הצורך של אנשים, בדרך כלל צעירים, להשתייך לארגון שנותן להם סביבה תומכת. יש פה אחווה, וגם סמכות שקובעת לך מה לעשות ומפשטת לך את החיים. זה משהו שרואים בהרבה תנועות – איסלאמיסטיות, מהפכניות, מרקסיסטיות. זה הצד האפל של האנושות. וכשהקהל צופה בסרט הוא יכול להגיד שזה 'הם', אבל למעשה זה יכול להיות גם 'אנחנו'. אחד הדברים הנוראים בנוגע לבני אדם זה שהם תמיד רוצים שהמציאות תהיה פשוטה. אבל החיים בחברה ממחישים לנו שדברים תמיד מורכבים".
ואנחנו נופלים בפח הזה?
"כמו האיסלאמיסטים, גם במערב לוקים בתפיסה בינארית מכלילה. יש היום מלחמת אזרחים גדולה בעולם הערבי. איראן למשל היא הראשונה להתייצב מול דאעש. זו הבעיה של התקשורת שמנסה תמיד לפשט את הסיקור שלה בנוגע לנעשה במזרח התיכון ובכלל. אני גם לא בטוח שהדרך שבה הוליווד מציגה את הטרוריסטים כנבלים דו-ממדיים עוזרת במיוחד. זה די משעמם למען האמת. הסרט שלי מנסה לשבור את התפיסה הזאת. אנחנו מנסים להשאיר את הדברים פתוחים כדי שהצופים יוכלו להעריך את המורכבות, בלי שאנחנו נצטרך לבאר אותה עבורם".
מהפיגוע במייק'ס פלייס עד הטרור בטוקיו
האקר עוסק כבר יותר משני עשורים בבימוי והפקה של סרטים דוקומנטריים לקולנוע ולטלוויזיה. כמי שלמד היסטוריה באוניברסיטת אוקספורד, הוא עוסק בעבודתו כקולנוען בנושאים חברתיים, פוליטיים וצבאיים בתולדות האנושות. תופעת הטרור היא נושא שמעורר את תשומת לבו במיוחד. ב-2004 שחזר בפרק מסדרת הדוקו הבריטית "שעת אפס" את פיגוע הסארין בטוקיו, שהאחראי לו הוצא להורג לאחרונה ביפן. ב-2006 יצר את הסרט התיעודי Britain's First Suicide Bombers, שהתחקה אחר האזרחים הבריטיים ממוצא פקיסטני עומאר שריף ואסיף חניף, שאחראים לפיגוע ההתאבדות במייק'ס פלייס בתל אביב באפריל 2003, ולפי האקר נלחמו בשורות אל-קאעידה בעיראק ובאפגניסטן לפני שגויסו על ידי חמאס, שחיפש מחבלים פוטנציאלים בעלי דרכון זר. מה שמשך אותו לפרויקט הנוכחי היה החיבור שזיהה בין הקנאות הדתית של האיסלאם הקיצוני לזו האופיינית לאירופה של ימי הביניים, ובמידה רבה לתנועות המהפכניות של המאה ה-20.
"הקהל המערבי לא באמת מצליח להבין עד כמה חזקה האמונה של האיסלאמיסטים הקיצוניים ועד כמה הם מיישמים אותה כפשוטה", מסביר האקר. "בסרט הזה רואים את האקסטזה הדתית בעיניהם. הם מפרשים באופן מעשי את האמונה שלהם ב-72 הבתולות, ומרגישים שהם מתקרבים אליהן כשהם לוחצים על כפתור הנפץ. אפשר למשל לראות בסרט בחור שלא יכול להתאפק, הוא בטוח שהוא עומד לאבד את בתוליו. בשביל אדם כמוני זה לא מתקבל על הדעת, אבל זה הזכיר לי מאוד את האקסטזה הדתית של ימי הביניים. מבחינתם החיים עלי אדמות הם רק מבחן בדרך לעולם הבא, שהוא בעצם המציאות. אני גם רואה המון קווי דמיון בין האיסלאמיסטים של היום לאנרכיסטים שפעלו בתחילת הקומוניזם. לשתי התנועות תחושת שליחות שגדולה יותר מהמציאות המעשית. זה קצת אוניברסלי".
הפרויקט הנוכחי התחיל בעקבות פנייה מהעיתונאי הסעודי עבד אל-רחמן א-ראשיד, לשעבר מנהל רשת "אל-ערבייה", שהצליח להשיג את החומרים מהרשויות. אחרי תחקיר מעמיק, שכלל ראיונות עם בכירים בלוחמה בטרור, הוציאו האקר ושותפו פיק תומאס סמול ספר הקרוי גם הוא Path Of Blood. עם הצטרפותו של המפיק ההוליוודי זוכה האוסקר מארק בול ("מטען הכאב", "כוננות עם שחר") התחילה העבודה על הסרט.
"לאירופים אין מושג ויש מוסר כפול"
לפי האקר, עבור אל-קאעידה, וגם עבור דאעש, ישראל אינה עומדת בפני עצמה כישות עוינת שיש למגרה. הוא מעיד גם שב-300 השעות שבהן צפה לא הבחין בהתייחסות ספציפית לישראל, אלא רק ליהודים (ולסמל המגן דוד) מתוך המכלול של המערב הכופר. "לפי תפיסת עולמם של האנשים האלה הכול שחור ולבן, ועל כן האמריקנים, היהודים והצלבנים הם כולם רשעים, ממש כפי שאנחנו רואים אותם כמוסלמים", אומר האקר.
לדבריו, "גם אם אנחנו במערב לא תמיד רואים את עצמנו ככוחות הטוב, אנחנו בהחלט רואים אותם ככוחות הרוע. אני בטוח שהם מעולם לא פגשו יהודי בחייהם. מבחינתם, המטרה היא לבנות את החליפוּת על טהרת המוסלמים, וזו אמורה לשלוט בכל רחבי המזרח התיכון. זה רעיון נבואי דתי והוא מניע את תחושת השליחות שלהם. כך שאין מבחינתם אפשרות שבמרחב הזה יהיה קיום של כופרים שמאמינים בדת אחרת – לא נוצרים, לא יהודים, לא בודהיסטים (הסרט כולל קטע שבו רוצחים הפעילים עובדי מלון הודים שאותם הם מכנים 'כלבים הינדים' – א.ב). הם לא רואים בני אדם כבני אדם, אלא כקטגוריות".
זה מפתיע, כי אנחנו בישראל בטוחים שכל תנועות הטרור האיסלאמיות שמו עלינו מטרה.
"המטרה הראשונית של הקמפיין המדובר של אל-קאעידה באותן שנים הייתה להשתלט על ארץ 'שני המסגדים הקדושים' (מכה ומדינה שבסעודיה). הם ראו את המלחמה בעיראק כשעת כושר מצוינת להתחיל את המהפכה בסעודיה. זאת הייתה המטרה הראשונית של בן לאדן, והוא דחף לכך למרות שלפי המידע שיש בידי יועציו הזהירו אותו שהם לא מוכנים למשימה הזאת. לא הייתה שום התייחסות ספציפית לישראל".
בעיני האיסלאם ישראל היא חלק מחזית המערב, אבל לא בטוח שבאירופה למשל תופסים כך את ישראל, בטח לא בהקשר הפלסטיני.
"אי אפשר לעשות הכללה גסה מדי בנוגע ליחס המערב לטרור האיסלאמי בהקשר הישראלי-פלסטיני. אני חושב שמאז תחילת פיגועי הטרור באירופה מידת ההבנה למאבק הפלסטיני האלים אמנם פחתה, אבל לא מספיק. הסנטימנט האנטי-ישראלי באירופה, בניגוד לארצות הברית, חזק מדי. אני לא חושב שיש מספיק הבנה למצב. המערב לא באמת מבין עד כמה קשה להתמודד עם האנשים האלה. אין ספק שיש להם מוסר כפול, כי כשהם מתבוננים במה שקורה בשטח, הם אומרים 'תראו כמה אזרחים נהרגים', אבל זה קורה בגלל שאין להם מושג מה זה אומר להילחם במלחמה כזאת, מה זה אומר להיות בקרב בשטח מאוכלס".
אתה חושב שהסרט שלך יכול לסייע במלחמה בטרור?
"אני בהחלט מקווה. אני מקווה שהסרט יתרום להפרכת התדמית של הארגונים הללו. אני חושב שאם מוסלמי אדוק יצפה בסרט הזה, זו תהיה חוויה מעוררת מבחינתו. הוא יחזה במוות מזעזע של קורבנות הטרור וגם של המחבלים עצמם, ומצד שני יראה גם את האי-כשירות שלהם. התדמית של אותם אנשים כפי שהיא מתגלה בסרט היא לחלוטין לא רומנטית. מה שנשאר זה הזוועה, התמימות, הטיפשות – וגם הרוע".
לפנייה לכתב/ת 
