בטיפול: שבע אימהות צועקות לבניהן
"צעקנו את הכאב ביחד ממעמקי נשמותינו. להתחבק יחד, לבכות יחד, לצלם יחד - אין לדבר הזה תחליף": מפגש תרפויטי במסגרת תוכנית ייחודית בבית הספר לטלוויזיה וקולנוע "מעלה", חיבר שבע אימהות שכולות לסרט עלילתי קצר השוזר את חוויותיהן האישיות במטרה לטפל בכאב שאין לו סוף
את הרגע הקשה עם היוודע דבר הירצחו של בנה בכורה, דני ז"ל, כשהיא עצמה אלמנה ואם לחמישה - משחזרת דבורה גונן בדייקנות מצמררת. "אני לא אם שכולה 'סטנדרטית'", היא מצהירה. "אני אישה מאמינה. המחבל שרצח אותו - זה הפיגוע הרביעי שלו. הוא כבר היה בכלא קודם. בזמן המשפט הייתי מגיעה לכל הדיונים. אני זוכרת שאמרתי לתובע שאני בטוחה שהמחבל לא רצח את הבן שלי סתם. אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
את הכאב תיעלה עם עוד שש אימהות – "חברותיה" למשפחת השכול – בסרט "אחת מאתנו", סרט עלילתי קצר שהופק דרך תהליך תרפויטי חדשני, המנציח את סיפורן, זה הבדיוני וזה של חיי היומיום, במסגרת בית הספר הדתי לקולנוע ואמנויות, "מעלה".
עוד תרבות בערוץ היהדות :
- קולולם: בכורה בין-דתית בעיר העתיקה בירושלים
- אולפן: "לכו תגידו תודה לחייל": יעקב שוואקי ב-ynet
- עיון: "לא יכולה להיות סתירה בין האלוהים למדע
"
- 70 שנה: ככה מקבלים אלפיים צעירים יהודים בנתב"ג
- ילדים: יומנו של חנון (דוס): הגרסה המוסרית של גרג הפלי
- תערוכה: יציאת מצרים - הגרסה המצרית
- אלבום: תווים נשכחים לתפילות עתיקות
- מחזמר: קרליבך עלה מברודוויי - לירושלים
"כאם חד-הורית לחמישה היה ברור לי שאני חייבת להמשיך בשבילם. אחד הדברים שעוזרים לי להמשיך זה להחזיר מלחמה. יש לי היום פורום של משפחות שכולות, ולצערי אנחנו משפחה גדולה, גדולה מדי. אנחנו עוסקים במלחמה על תודעה, על שינוי חקיקה. אבל קודם כל, המסר הוא כלפי עצמנו, שעם כל מה שקרה אפשר להמשיך הלאה.
"נופלים, אני לא אומרת שלא, אבל קמים וממשיכים. לא ממשכים את מה שהיה, כי אין וזה לא יחזור יותר לעולם, אבל יוצרים משהו חדש ממה שיש".
ולאותו "משהו חדש" נכנס, לדבריה, הסרט: "הייתי בסוג של טיפול חלקי, ואז פנתה אליי אחת האימהות וסיפרה לי על המיזם. אני גם אחת שאוהבת לדבר", היא מוסיפה בחיוך. "אם יש משהו שאני מאמינה בו, אז שזה יעבור הלאה, כי אם יש משהו שמחזק אותי, אני רוצה לחזק בעזרתו אחרים. את חלק מהאימהות הכרתי עוד קודם וגם את נעמה המנחה, והחוויה הייתה פשוט מדהימה. הקבוצה הפכה למקום שיכולתי להגיד שם את כל מה שלא יכולתי לאמר ליד הילדים".
לדברי גונן, "הילדים שלי איבדו לא רק אח, אלא גם סוג של דמות אב - כי הוא היה הבכור. מולם לא תמיד יכולתי להגיד את מה שהרגשתי, אך בקבוצה כן. שם פתאום לא הרגשתי מוזרה, לא הייתי צריכה להסתיר או להתחשב. העוצמות שחוויתי שם מהאימהות האחרות היו בלתי ניתנות לתיאור. בכל פעם שהגעתי לחזק, יצאתי מחוזקת".
"יודעת בדיוק מאיפה זה בא"
גונן לא לבד. רותי מכלוף מאשקלון, אחת ממשתתפות הקבוצה ששכלה את בנה כפיר, קצין משטרה, בתאונת דרכים - מרגישה שהקבוצה היא בדיוק מה שהן היו זקוקות לו. "מטבעי מאוד קשה לי לדבר על הרגשות שלי", אומרת מכלוף. "לא רוצה לתת לאנשים את הנטל של להכיל את הכאב שלי. אבל כשאת נמצאת יחד עם נשים במקום זהה, זה אחרת. כשמישהי בוכה ומישהי צוחקת את יודעת בדיוק מאיפה הכול בא. לא צריך להסביר או להסתיר. כבן אדם אתה לא רוצה להרגיש שירחמו עליך, שילכו על ביצים לידך. בקבוצה שבה כולן אימהות שכולות, את פתאום לא מרגישה את זה".
לדבריה, "זו הייתה פעם ראשונה שהייתי בקבוצה טיפולית כזו, ומצאתי שם את הנישה שלי. אני מטבעי מסתובבת עם חיוך על הפנים משדרת 'הכול טוב'. ההתפרקויות זה תמיד לבד. שם יכולתי לשם שינוי לעשות הכול: לצחוק וגם להתפרק, לשמוע מה הן עברו ומה את עברת, בשום מקום אחר זה לא היה קורה".
ואיך הסרט נכנס לכל התהליך?
"לאף אחת מהקבוצה לא היה מושג בקולנוע או במשחק", מכלוף אומרת בכנות, "אבל הייתה מטרה משותפת. החלטנו להיות טבעיות, להראות שגם עם כאב שנוסף כל היום - אתה ממשיך קדימה. כתבנו תסריט. עשינו הכול בעצמנו בעזרת נעמה (בוחניק) ויסמין (שקד) המנחות.
"במהלך הצילומים היו רגעי שבירה ובכי, רגעים שראית את כולנו מתפרקות אחת על השנייה, ומצד שני היו גם רגעי צחוק והנאה ביחד. בעשייה של הסרט הכול התערבב - המציאות והדמיון. הדמויות שיצרנו ומי שאנחנו. מאוד התחברתי לרעיון של להעביר מסר חברתי דרך סרט".
נעמה בוחניק, אחת ממלוות הקבוצה ובוגרת מסלול ההכשרה לווידיאו-תרפיסטים ב"מעלה" - תוכנית תרפיה חדשה וייחודית - מסבירה את הרעיון שמאחורי תהליך קבוצתי דרך "עשייה ואיסוף של תובנות. לא רק דרך דיבור", כדבריה. "הרבה פעמים קשה לנו לעבור את זה עם עצמנו, קשה לנו לראות מה עובר עלינו, אבל כשאני יוצרת דמות על המסך, קל לי יותר להבין מה עובר עליה ומה אני מרגישה, כי היא איזושהי השלכה שאני עושה עליה".
הצעקה של האימהות השכולות
תרפיה מתוך יצירת סרטים נולדה, לדבריה של בוחניק, כתוצאה מתהליכים נפשיים שעברו על סטודנטים שעסקו בהפקת סרטי דוקו עצמיים. "פתאום נולד תחום הטיפול פוטנציאלי שאפשר להשתמש בו. הכוח של הקבוצה הוא בנוסף לזה. יצירת סרט הופכת לכלי טיפולי, ואנחנו מעבירות את התהליך הזה בתוך הקבוצה".
בוחניק מספרת כי "בתסריט המקורי שתיים מהדמויות היו צריכות לקרוא לבנים שלהן מראש צוק, ומה שיצא תוך כדי צילומים זה שהן צעקו את השם האמיתי של הבנים ששכלו. כקולנוענית זה המקום לצעוק 'קאט' ולקחת טייק נוסף, אבל מהמקום המטפל זה היה רגע חזק שביטא בדיוק את נקודת ההשקה שבין הסרט והדמויות לבין המציאות של הנשים האלו והדרך שלהן להתמודד עם השכול".
"כאשר מלי ומלכה צעקו את השמות של הבנים שלהן, כל אחת פשוט הצטרפה וצעקה את שם הבן שלה", אומרת מכלוף, ומודה שלמרות טיפול של חמש שנים, לא הצליחה להגיע לעוצמות האלו עם שום פסיכולוגית. "צעקנו את הכאב ביחד ממעמקי נשמותינו. להתחבק יחד, לבכות יחד, לצלם יחד - אין לדבר הזה תחליף".
"הקטע של הסוף הצעקה, זה קטע שאי אפשר לעמוד בו", אומרת גם גונן. "זה אמיתי וזה נשאר איתך לאורך זמן. אף אחת מאיתנו לא רוצה להשתייך לקבוצה הזו. כל אחת רוצה להיות בכאב שלה, כל אחת חושבת שהכאב שלה הוא הכי חזק והכי נורא. ואז את באה לשם ואומרת, 'וואלה, כל אחת פה היא בהרבה דברים כמוני'. לא תמיד אפשר להנציח בסרט את נפש האדם באמת, אבל אולי אפשר לנסות. זה מה שקרה שם".
- היום (ג', 17/7) מתקיים היום הפתוח ללימודי וידאו תרפיה בבית הספר לטלוויזיה וקולנוע "מעלה", החל משעה 16:00
