העוקץ הרבני: החוק שמפיל את הרבנים המחתנים

הרב דב חיון. דוגמה לעיוות המשפטי(צילום: יואב דודקביץ')

היה זה עדיין בימים שבית המשפט הבין שיש להגביל את השימוש בעבירות מעורפלות, ובהקשר אחר מתח ביקורת קטלנית על העבירה של "תקלה ציבורית". מאז כמעט שלא נעשה בה שימוש.

שורש הבעיה: תיקון לחוק שקלקל הכול

בתקופת כהונתי כשר משפטים תמכתי בהצעת חוק פרטית, שהוגשה על ידי ח"כ יואל חסון, לביטול עבירה זו של "תקלה ציבורית" - והיא אכן בוטלה על ידי הכנסת בשנת 2008.

למיטב הבנתי משמעות הביטול היא, בין השאר, שבכך נשללת הטענה שקיום טקס נישואין פרטי מהווה עבירה. אלא שבינתיים צץ עניין נוסף. בספר החוקים קיימת פקודה מנדטורית משנת 1919 (כלומר בת קרוב ל-100 שנה!) פקודת הנישואין והגירושין (רישום), העוסקת, כפי ששמה מעיד עליה, ברישום. בין היתר, מדובר שם על רישום נישואין אזרחיים, עניין שלמרבה הצער המחוקק המנדטורי לא הספיק להסדיר. סעיף 7 לחוק קבע במקורו שמי שלא הסדיר את עניין רישום הנישואין והגירושין שלו, "יאשם בעבירה".

בשנת 2013 תוקן החוק, כאשר כוונת התיקון הייתה בעיקרה להקל. נקבע שבני זוג יהודים רשאים להירשם לנישואין "אצל כל רב שמונה כרושם נישואין" בלא קשר למקום מגוריהם. הכוונה הייתה, אפוא, שאם הרב המקומי מחמיר איתם – יוכלו לפנות לרב בעיר אחרת.

אבל לתוך התיקון הזה התגנב תיקון נוסף, שאינני יודע כמה חברי כנסת עמדו על משמעותו, והוא הרחיב את סעיף 7 לפקודה שאוזכרה לעיל, וקבע שהעונש על מי שלא דאג לרישום יוטל גם על מי שסידר את הנישואין לאדם אחר, ועונש זה הוא עד שנתיים מאסר.

במילים אחרות, העבירה כלל איננה קיום טקס נישואין של יהודים מחוץ לרבנות. העבירה היא של אי רישום הנישואין. אבל מי שמתחתן בנישואין מחוץ לרבנות או מי שמסדר נישואין כאלה, איננו יכול כלל להירשם לפי החוק, שכן הרשות הרושמת היא רק רב שהוסמך כרושם נישואין על ידי הרבנות הראשית, וברור שהוא לא ירשום את מי שנישא שלא במסגרת הרבנות.

רישום קפקאי

כך נולד האבסורד: נישואין מחוץ למסגרת הרבנות אינם עבירה, אך האם אי הרישום של נישואין מהווה כביכול עבירה? בעיניי לא ניתן להשלים עם האבסורד הזה. אם רצו החוגים הדתיים לאסור בחוק נישואין מחוץ למסגרת הרבנות, היה עליהם לנסות לשכנע את הכנסת לחוקק במישרין חקיקה כזו, ואני עדיין רוצה להאמין שהכנסת לא הייתה מעבירה חוק שכזה.

פרופ' דניאל פרידמן(צילום: ירון ברנר)

הניסיון למנוע נישואין מחוץ לרבנות בחקיקה ערמומית הבנויה על טכניקה עקיפה העוסקת ברישום – שהוא עניין טכני גרידא – הוא ניסיון שאין להשלים עימו.

הדרך הפשוטה להתמודד עם המצב שנוצר היא באמצעות פרשנות שתבהיר כי דרישת הרישום איננה חלה על מי שהחוק אינו מאפשר לו לרשום או להירשם. כמו כן, אם הרבנות איננה מכירה בנישואין אלה, שמבחינתה אינם קיימים, מדוע בכלל צריך לרשום אותם? בקיצור, לא ניתן לראות בכך עבירה כלשהי.

במכתבו של עוזר היועץ המשפטי לממשלה נאמר שהיועץ הנחה שלא לזמן את הרב חיון לחקירה "עד להשלמת הבירור אם מעשיו מעלים חשד לביצוע עבירה פלילית". בעיניי אין שום מקום לבירור שכזה, אבל ראוי לברר אם יש מקום לכך שבית דין רבני יוציא למשטרה "צו שיפוטי" לחקור בפרשה מעין זו.