הגוף שלי הוא זירה פוליטית
כבר 12 שנה נאבקת הדוגמנית מעין קרת על דימוי הגוף שמענה נשים. ואז הגיעה מהפכת ה-metoo# וסגרה לה את המעגל. יש קשר בין הדברים
אין כמו פרספקטיבה. הבעיה בגיל ההתבגרות היא המחסור בה. אם אני לא יפה בדיוק הרגע, אם בסלפי יצאתי חיוורת, אם במראה שניצבת מולי בחנות אני רואה פתאום פרצוף נפוח או רגליים חסרות פרופורציה - אז זהו. חרב עולמי. אני לא יפה. ואם אני לא יפה אז אני כלום. וזה ממשיך: אם סיפרתי בדיחה לא שנונה מספיק אז אני לא מצחיקה, ואם לא הצלחתי במבחן, אוי ואבוי, אני כישלון. סתומה. אם לא היה לי משהו אינטליגנטי לומר לחברה שלי שבכתה אתמול, אז אני לא חכמה וגם לא יודעת להקשיב. והכי גרוע, אם לא היו לי לייקים בפייסבוק, עכשיו, הרגע, אין מחר, אין אתמול, אין המשך ובטח ובטח אין תהליך.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
לפני שבועיים העלתה היוצרת לינה דנאהם פוסט מסוג ה"לפני ואחרי", רק שה"לפני" היה שונה ממה שהורגלנו אליו (תמונה שלה כ"כוסית") וה"אחרי" היה כמו שהיא היום – רחוק מאידיאל היופי, אבל שמחה ומשדרת הצלחה. היא כתבה על התחושות האיומות שליוו את הרזון לעומת השמחה והשחרור כיום.
דנהאם כמובן לא הייתה היחידה או הראשונה. לפני ארבע שנים העלתה טארין ברומפיט האוסטרלית פוסט דומה: תמונת "לפני" שבה היא בעלת גוף שרירי ושזוף, ותמונת "אחרי" שבה היא נינוחה, עם בטן כמו כולנו, ללא שיזוף, אבל הרבה יותר שמחה. הפוסט שלה הפך ויראלי בשניות ומשם היא המריאה לעשיית סרט ומיד בסיומו ייסדה את "בודי אימג' מווומנט".
גם לי יש סיפור דומה אבל אנחנו מיעוט. עדיין, רוב הנשים מציגות ברשתות החברתיות "יופי מושלם" ואיתו "שמחה מושלמת", ואני רוצה להציע פרספקטיבה נוספת: אני משווה את הנושא למהפכת metoo# שגם אחריה המון נשים נשמו לרווחה. היא הייתה ממוקדת כמו זריקת סכין, בעוד מהפכת דימוי הגוף – שהתחילה הרבה קודם - מתגלגלת לצדה, לאט לאט, צעד קדימה, צעד אחורה. היא לא זבנגית בעליל.
היא התחילה בעולם ב-2009 בערך (הספר שאני כתבתי בנושא, אגב, יצא כבר ב-2006). זאת אומרת שכבר תשע שנים אנחנו מתרגלות ומתרגלים לראות דימויים אחרים של נשים. בפעם הראשונה זה היה קשה. קצת כמו להיכנס למלתחות של הבריכה כשאת נערה ועוד לא יודעת לראות יופי בגופים אינדיבידואליים. בפעם השנייה ההתבוננות הייתה סבירה. אבל אחרי תשע שנים כבר התאהבנו (חלקנו, כן?) בנשים במידות מגוונות. זאת מהפכת קטיפה שמתרחשת לאט לאט. "יותר כמו תנועה", נוהגים לומר לי, אבל ממש החודש גם בשער של "ווג" נכתב בגדול "מהפכת גוף".
תוך כדי שמהפכת הגוף מתקדמת בדיאדה איטית הגיעה מהפכת ה-metoo# וברגע טרפה את כל הקלפים. היא גרמה לכל בית בעולם המערבי לדבר על זה. אבל רגע, המהפכות קשורות אחת לשנייה?
שתיהן קשורות בנשים, שתיהן קשורות בגוף האישה, במבט כלפינו מבחוץ פנימה. תקופות ארוכות גברים חשבו שהם יודעים מה נכון לנשים כי הם מבינים את העולם, אז בחרו לנו איך להיראות נכון ואיך להתנהג נכון, בכל מקום, גם במיטה, ועכשיו באו הנשים שקיבלו מספיק כוח ואומץ לבטוח בעצמן ואמרו, הלו, טעיתם. לא ככה טוב לנו. והגוף שלנו נהיה זירה פוליטית.
נכון, כולם משקרים, כל הזמן. אבל ברמאות הזאת עברנו את הגבול. הכאבנו לעצמנו והגברים הכאיבו לנו. וכן, תהרגו אותי, אבל הם לא תמיד ידעו. שלא תבינו לא נכון, אנחנו לא אחראיות, אבל לפעמים אף אחד לא אחראי. באופן אישי אני פחות מחפשת מי אחראי, אלא בודקת מה אנחנו יכולות לעשות כדי לשפר את מצבנו (וכמובן גם את הגברים כדי שישפרו את מצבנו ואת מצבם).
שתי המהפכות עדיין בהתהוות ואנחנו שואלות, בעצבנות קלה, אבל מה עכשיו? אז איך ניראה אם נעלה שלוש מידות? נהיה חלילה נשים מוזנחות? לא "נשיות"? לא יפות?
ואותו פחד שותף למהפכת ה-metoo# שמעלה את השאלות מתי זאת עבירה פלילית? מתי כדאי להסתפק בסטירה או בנזיפה? ומתי אנחנו קטנוניות?
והתשובה לשאלות בשתי המהפכות היא זהה: החוק יבוא בעקבות הנורמות ובהתאם למציאות. נורמות ההתנהגות שמשתנות כרגע הן שיובילו את מערכת אכיפת החוק. וכך גם לגבי "מערכת היופי". הנראות והסטנדרטים של יופי נמצאים כרגע בהתהוות.
לאט רבותיי. המציאות שלנו עוברת ארגון מחודש וייקח זמן עד שנמצא את המקצב הנכון. בינתיים יש לנו הרבה לשחרר, גם במדיה, אבל לא רק, אלא גם בבית, גם במה שלא הרשינו לעצמנו להגיד, או לחשוב או לעשות. אנחנו יכולות עכשיו לחיות, ולאכול, ולהגיד, ולכעוס, ולסלוח ולאהוב. סבלנות, זה הכי קשה, אבל היא הכרח, עד שהדברים יאספו מחדש.
- מעין קרת היא דוגמנית ופעילה חברתית למען דימוי גוף בריא. היא מעבירה הרצאות
על השילוב בין מהפכת ה-metoo# לדימוי הגוף
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
