"לא הייתי שורדת רבע שעה בחיים שלהן"
"אנשים טרנסג'נדרים חווים הדרה ואפליה בכל תחומי החיים: שירותי בריאות, חינוך והשכלה, תעסוקה ורווחה, וגם ב"מותרות של החיים" כמו ללכת לים, להיכנס לשירותים ציבוריים, או פשוט להרגיש לגיטימי בכל מקום בכל זמן. זה לא בגללן, זה בגללנו, בגלל ההשתקפות שלהן בעינינו. רעות גיא, ראש תחום קצה ונערות ב"עלם" בקריאה לסדר
סקר שנערך בארצות הברית לפני כמה שנים קבע כי נערה טרנסג'נדרית נמצאת בסיכון להיות מעורבת בזנות פי 25 מנערה סיסג'נדרית (מונח המתאר מצב בו האדם חש התאמה בין הזהות המגדרית שלו לבין המין שבו הוא נולד). אפילו בלי לקרוא מחקרים ארוכים באנגלית, די להסתכל למציאות בעולם הזנות כאן כדי להבין, שהיחס הזה, היחס בין נערות וצעירות טרנסג'נדריות שנמצאות מעורבות בזנות, או בסיכון גבוה למעורבות בזנות, לבין למשל חלקן היחסי באוכלוסיה הכללית, הוא לא פרופורציונאלי בשום צורה.
כשלומדים להכיר את הנתיבים אל עולם הזנות מקרוב, אפשר להבין למה זה קורה: העדר תמיכה משפחתית, קהילתית, חברתית, משפטית, כלכלית, לכל אותן נערות ואותם נערים צעירים. לצד העדר תחושת שייכות, חוויה קיומית של דחייה וחוסר ערך בשילוב בילבול וקושי בגיבוש הזהות העצמית, המגדרית, המינית.
כל אלו ועוד הרבה הם מנת חלקם של אנשים טרנסג'נדרים ממילא, אם מוסיפים לכל זה קשיים אובייקטיבים של הישרדות קיומית, כמו מיטה בטוחה לישון בה, אוכל חם ומקלחת, הביטחון המינימאלי הדרוש לקיום של אדם, כל אדם באשר הוא אדם, טרנסג'נדר או סיסג'נדר לא פלא שהזנות אורבת להן בכל פינה.
הזנות מהווה עבורם מערכת הישרדות משומנת ומתוחכמת. הכסף שלה לא קל אבל הוא מיידי – ומיידי זה מה שהן צריכות, ולא אכפת להן לעבוד עכשיו קשה. מימון טיפולים, פיזיים ונפשיים אינו מותרות מבחינתן, זו הדרך היחידה שלהן להיות כאן בינינו ולהרגיש טוב עם עצמן. זו חובה שלנו סוף סוף להבין את זה, ולעשות כל מה שביכולתנו כדי שזנות תהיה אופציה בלתי רלוונטית, כדי שהיא תפסיד ואנחנו ננצח, במלחמה על החיים.
נלחמות על החיים שלהן
טרנסג'נדרים, עוברים לרוב על חוקי הבינאריות, מה שנקרא בשפת העם "לא עוברים מספיק טוב" את הראדאר החברתי שרגיל לקודד אותנו באמצעות שתי אפשרויות בלבד: XX או XY . כל מה שבאמצע: שונה, לא ברור ולא מתארגן בקופסאות האלה - לא מתקבל. במילים הרבה יותר פשוטות - אנשים טרנסג'נדרים חווים הדרה ואפליה בכל תחומי החיים.
החל מהתחומים הבסיסיים והקיומיים ביותר, כמו שירותי בריאות, חינוך והשכלה, תעסוקה ורווחה, ועד לתחומים שנחשבים כביכול "מותרות של החיים" כמו ללכת לים, או להיכנס לשירותים ציבוריים, או פשוט להרגיש לגיטימי בכל מקום בכל זמן, נגיד להיות נערה בצופים עם מעגל חברתי של חברים וחברות תומכים ולא לועגים, מבזים ומשפילים.
אין דבר שבשביל אדם טרנסג'נדר הוא פשוט או קל, לא כי הם מתקשים, תאמינו לי, הם לא מתקשים בכלום, הם עברו מה שאני לא אעבור עוד ארבעים שנה כאן אם יהיו לי בעזרת השם. הן חזקות, ויצירתיות, ומצחיקות, ויפות ואני לא הייתי שורדת רבע שעה בחיים שלהן.
זה לא בגללן, זה בגללנו, בגלל ההשתקפות שלהן בעינינו בכל פעם שהן חוצות את הכביש, או קונות משהו בסופר, או אמא שלהן, או אחותן הקטנה. זה בגלל השאלות המביכות שלנו שיורדות להן לנשמה ולגוף, הרבה על הגוף, ככה בלי בושה, לפעמים גם בתור בסופר עצמו כשכל התור מסתכל ומקשיב לא מקשיב.
בגלל השתיקות האינסופיות שלנו, כשאנחנו במבוכה, או פוחדים להתבלבל, או לא יודעים איך לפנות. גם אנשי המקצוע בינינו, מתלבטים עדיין אם זה נושא שיחה לגיטימי אם נער ש"אני חושדת" בו, למה אתם "חושדים"? במה הוא "חשוד" ? הוא עבר עבירה? אולי אתם חוששים במקום חושדים, אני מציעה, ואם אתם חוששים, מה יותר נכון מקצועית מאשר פשוט לשאול?
בעדינות, בקבלה, בלא להגיד האחר הוא אני, אלא להודות שהאחר הוא שונה, חריג, אבל לסמן באותה נשימה ובאותה העצמה שלהיות חריג זה אולי לא קל, אבל זה בכלל לא דבר רע, ההפך הוא הנכון הרי.
כל זה עדיין שם, אל תטעו, אבל הקהילה הטרנסית כבר מזמן לא שם, היא נעמדת איתנה גם מול זה, ומוכנה להסביר, ולספר, ולשתף, ולתת כתף. אין לה הרבה משאבים לא כי אין אנשים טרנסג'נדרים מוצלחים ויפים שאפילו מרוויחים טוב בהייטק או עובדים בשרות הציבורי, או משתתפים באח הגדול, או זוכים באירווזיון.
אנחנו יודעים שיש כאלה, אבל במקביל יש נערות וצעירות שנדקרות ברחובות, או בבתים שלהן, או באזורי תעשייה נידחים והן פשוטו כמשמעו נלחמות על החיים.
לפנייה לכתב/ת 
