ביקורת סרט - "הבלתי רשמיים": בורקס שמתחפש לסקורסזה
סיפור הקמתה המרתק של מפלגת ש"ס זוכה לייצוג סטריאוטיפי ודל ב"הבלתי רשמיים" ונראה כי הבמאי להוט מדי לחקות את סקורסזה. עם זאת, התוצאה עדיין מהנה והקאמבק של שולי רנד לקולנוע מבורך
סיפור ימיה הראשונים של תנועת ש"ס ראוי היה לסרט רציני יותר מאשר "הבלתי רשמיים". למרבה הצער, סרטו של אלירן מלכה, יוצר סדרת הטלוויזיה "שבאבניקים", לוקה בשטחיות, תובנה פוליטית דלה וייצוג סטריאוטיפי של דמויות. כן, הוא בהחלט מהנה - אבל ספק אם סרט על אחת התנועות הפוליטיות האותנטיות והמסקרנות שצמחו פה אמור להסתפק בזה.
מלכה נמנע מציון שמותיהם האמיתיים של מייסדי התנועה. הצופה אמור לזהות את בני דמותם של ניסים זאב, שלמה דיין ויצחק פרץ. כך הוא, מלכה, עושה לעצמו עבודה קלה – לא מתחייב לשום סיפור. הדמיון למציאות הוא על אחריותו של הצופה בלבד. סרטו הופך לפנטזיה אנטי-ממסדית שבה "הרעים" הם בני אשכנז ו"הטובים" הם המזרחים המדוכאים. אפילו "סלאח שבתי" השכיל ליצור חלוקה מורכבת יותר.
ביקורות קולנוע נוספות:
אבל הבלוף נחשף כבר בהתחלה, כאשר שולי רנד בחי"ת ועי"ן מגלם את דמותו של הגיבור המזרחי – בעל בית דפוס ירושלמי שבתו סולקה מבית האולפנה שבה היא לומדת רק משום שהיא ספרדייה. כך, השחקן האשכנזי שהצטייד בחיתוך דיבור גרוני, מתפרץ בזעם לכיתות ומשרדים בהם מקננות מנהלות גזעניות שאי אפשר לטעות בשמות משפחתן. הבעייתיות הזו, שיש מי שיעדיפו להתעלם ממנה ואף לכנותה קטנונית, היא בדיוק מה שהופך את "הבלתי רשמיים" מיצירה בעלת פוטנציאל נפיץ - לרצף של דאחקות.
חלקו הראשון של "הבלתי רשמיים" מתענג על החפיפניקיות שבהתנהלותם של "החבר'ה הטובים" של ש"ס. יעקב כהן, הדמות – לא השחקן (וכאשר רנד וכהן נמצאים זה לצד זה, קשה שלא לחייך), מלווה את הסרט בקריינות שמזכירה את המונולוגים הפאתטיים שנושא רוברט דה-נירו בחדר ההלבשה ב"שור הזועם". בדיעבד, זו מתבררת כפנטזיה שלו – להתארח באולפן מבט, אצל חיים יבין, ולספר את סיפורו. מלכה מביים את חלקו זה של הסרט כאילו הייתה זו אחת מאותן דרמות פשע של איטליה הקטנה נוסח סקורסזה. הפושעים הקיקיוניים יוצאים נגד ה"ביג שוט'ס" של המאפיה האשכנזית, "אגודת ישראל", שבראשה עומד פוליטיקאי עשיר ומקושר (צחי גראד, שאת מקור ההשראה לדמותו הצופה ינחש לבד).
מי שמכיר את ההיסטוריה של תנועת ש"ס יודע גם כיצד ההישג המרשים במרוץ המוניציפלי של שנת 1983 היווה מקפצה לבחירות לכנסת שנה מאוחר יותר. נוכחותה של ש"ס במישור הארצי ביקשה להגדיר מחדש את הזהות המזרחית, לחתור תחת מציאות של דיכוי והדרה, ובעיקר – הבליטה את הריבוי התרבותי כמאפיין של החברה הישראלית. מבחינה זו, סרטו של מלכה מייצג רגע היסטורי משמעותי ומכריע, אך למרבה הצער אין לו מה לומר עליו. הסרט נדמה כלוא ומצומצם, סרט שכונה, ואינו מציע תובנה רחבה ביחס ל"תופעה" המוצגת בו. מטעמי תקציב, יש להניח, חוזרים פה שוב ושוב על תמונות מוכרות של הדבקת כרוזים ברחובות, אבל איכשהו איש לא נצפה מתעניין במיוחד בתנועה החדשה. כאשר מתברר גודל ההישג בבחירות – לא ברור כלל מי הצביע לה.
"הבלתי רשמיים", כמתבקש משמו, לא רק מציג את ש"ס כתנועה שביקשה לחולל שינוי תודעתי, אלא גם ככזו שבעטה במוסכמות פוליטיות. הוא גם אומר, שכמו כל תנועה רעננה ואלטרנטיבית, היא התחילה לאבד את זה כשהלכה לשחק במגרש הפוליטי של הגדולים. "האיש הרע" מהבחינה הזו הוא הרב טולדנו (גולן אזולאי), בן דמותו של יצחק פרץ, שנבחר על ידי מועצת גדולי התורה להוביל את המפלגה בבחירות לכנסת – למגינת לבו של יעקב כהן שנדחק אל השוליים.
הסרט אינו עומד על הדינמיקה הפוליטית המשחיתה – ואולי טוב שכך, שכן אחרת מדובר היה ביצירה אחרת לגמרי שנפחה הדרמטי הולם יותר סדרת טלוויזיה. מצד שני, התעלמות זו מייצרת דימוי רדוקטיבי של העולם הפוליטי והחרדי, שבו רבנים שולטים – והסרט אינו מתעכב על כך – בהכרעות הרות גורל. מכל מקום, זהו סרט שמבקש להחניף לאיזו תפיסה חילונית-ליברלית של הפוליטיקה בחברה החרדית מאשר לדון בה ברצינות (ועוד לא אמרנו דבר על הדימוי הבעייתי-משהו של לימוד תורה שמתנהל על רקע נתחי בשר נאים).
עדיין, זהו סרט מהנה, ושלושת המוסקטרים שיוצאים לקרב פוליטי כנגד כל הסיכויים הינם בהחלט-בהחלט מלבבים. רנד, שנצפה לראשונה בקולנוע מאז הופעתו הכובשת ב"אושפיזין" המצוין, מצליח לעטוף ברגש וחום דמות שאחר שלבי צמיחתה המטאורית והתפכחותה המרה הסרט עוקב.
סביר להניח ש"הבלתי רשמיים" יזכה להצלחה מסחרית נאה. אחרי הכול, אין הבדל מהותי בינו ובין מהתלות הבורקס של שנות ה-70, שאף הם הלוא העמידו במרכזם גיבור מזרחי-עממי שמביס את האליטה האשכנזית. הקוראת מירי רגב ומלחכי פנכתה מוזמנים אף הם לסור אל הסרט – שהרי עצם נוכחותו עתה על המסכים שומטת את הטיעון המרכזי שלהם בדבר הרפורמה הנדרשת בקולנוע הישראלי.
