"פטריק מלרוז": במילה אחת - וואו
אלכוהול, סמים, טראומות ילדות: המיני סדרה המפעימה והמצמיתה "פטריק מלרוז", עוסקת בסיפורם של האנשים הכי בלתי נסבלים והופכת אותם לאנושיים. את האגרוף בבטן תקבלו בין היתר מהופעתו הגדולה ביותר עד כה של בנדיקט קמברבאץ'. בקיצור: צפיית חובה
"פטריק מלרוז", מיני סדרה של שואוטיים בחמישה פרקים על פי סדרת הרומנים הסמי-אוטוביוגרפיים עטורי השבחים של הסופר הבריטי אדוארד סיינט אובין, היא אחד הדברים המסעירים, המטלטלים והמהממים שיצא לי לראות על המסך הקטן בשנים האחרונות. היא עוסקת בטראומות ילדות איומות ובמחיר הנוראי שהן גובות - גם שנים רבות מאוחר יותר, ובהתמודדות הכמעט בלתי אפשרית של קורבנותיהן עם המחיר הזה.
העלילה דנה בפסיכולוגיה של המעמד העליון באנגליה של המאה ה־20, בהתמכרות, במשפחות מקולקלות, בריקבון, בניוון ובשקיעתו המתבקשת. היא עצובה, מדכאת וצורבת, פה ושם ממש קשה לצפייה, אבל כמעט לאורך כל הדרך נהנית מנימה אירונית משועשעת ומנוקדת בדיאלוגים חדים כתער שמונעים ממנה להפוך לחוויה תובענית באופן שכבר אי אפשר לשאת.
הנס הגדול ביותר של "פטריק מלרוז" (שעלתה אתמול, ג', ב-yes EDGE), הוא שכמעט באף שלב היא לא נעדרת לחלוטין תקווה, ולו שמץ בלבד. השמץ הזה - זה שהיא מצליחה לשמר אותו, למרות הכול - הופך אותה ליצירת מופת. "פטריק מלרוז" עוקבת אחרי הדמות שמעניקה לה את שמה, בגילום בנדיקט קמברבאץ', במשך 20 ומשהו שנים. כשאנו פוגשים אותו לראשונה השנה היא 1982 ומלרוז - שנמצא בלונדון עם מחט של מזרק הרואין נעוצה בזרועו - בדיוק מקבל את הבשורה על מות אביו דייוויד (הוגו וויבינג) בניו יורק. מהרגע הזה הופך הפרק לאודיסיאה קיצונית של סמים ואלכוהול, במה שיותר מכל דבר אחר נראה כמו "פחד ותיעוב", רק במנהטן במקום בלאס וגאס, ומהווה שער כניסה מטורלל, מאתגר, אמיץ ומצחיק באופן הכואב ביותר שתוכלו להעלות על הדעת לעולמן של הדמות והסדרה.
הפרק השני והשונה לחלוטין ברמת הטון והטיפול, מדגים עד כמה שאפתני הוא החזון של הבמאי הגרמני אדוארד ברגר (שאחראי ל"דויטשלנד 1983" המהנה), המייצר תחושה מובחנת ושונה לכל אחד מחמשת הפרקים ומרכיב מטלאי המידע השונים סיפור שצובר כוח דרמטי עצום.
הרבה מהקרדיט מגיע גם לתסריטאי דיוויד ניקולס, שבונה את סיפור עברו הדואב של פטריק ביד אמן ומקבל כמה החלטות נבונות ביותר בנוגע לשינוי סדר הסיפור כפי שהופיע ברומנים של סיינט אובין - וכמובן שגם לסיפור הזה ומי שסיפר אותו במקור, שכן מעטים מסוגלים להתמודדות הרואית שכזו עם שדיהם, והשדים של סיינט אובין פשוט בלתי נתפסים.
אבל ללא ספק הנכס המשמעותי ביותר של "פטריק מלרוז" הוא הכוכב הגדול שמגלם את הדמות הראשית וגם נמנה עם המפיקים: בנדיקט קמברבאץ'. אני מניח שאף אחד לא זקוק לסופרלטיבים בנוגע לכישרון ולכריזמה של האיש, שהפך לסופרסטאר בשנים האחרונות אחרי התפקיד ב"שרלוק" וב"דוקטור סטריינג'". אבל פה, בתפקיד מורכב ותובעני בטירוף, קמברבאץ' פשוט מתעלה על עצמו. פטריק מלרוז שלו מרשים ופתטי, מבריק ונואש, מדוכא עד עפר וחיוני לחלוטין, ותמיד, בכל שלב, אנושי עד כאב בשוועתו, בחומו ובכוח אישיותו. קמברבאץ' מעבר למדהים פה, זהו טור דה פורס, לא פחות.
אני מהסס לומר לכם ולו מילה נוספת על "פטריק מלרוז", לתאר עבורכם ביתר פירוט את הבחירות המבריקות של ברגר וניקולס ואת ההדר הוויזואלי של הפרויקט הכה קולנועי הזה, או להפליג בשבחיו של סיפור העוסק בטיפוסים הכי מיוחסים ובלתי נסבלים שאפשר להעלות על הדעת, ועדיין מצליח להפוך אותם לאנושיים באופן מפלח לב. לא מחשש לספוילרים, אלא כיוון שכל מילה נוספת עלולה להחליש (מעט, יהיה זה בלתי אפשרי להחליש לגמרי) את האגרוף העז הצפוי לכם אם, כמותי, תיכנסו כמה שיותר טאבולה ראסה לתוך הסאגה המשפחתית המצמיתה הזאת. הצפייה, בקיצור, חובה.
הביקורת פורסמה במגזין "פנאי פלוס".
