ביקורת סרט - "המרגל שזרק אותי": הורגות וצוחקות
שיתוף הפעולה בין מילה קוניס וקייט מקינון הופך את הסרט "המרגל שזרק אותי" לקומדיה לא רעה, אבל האלימות המיותרת שלו והעלילה חסרת ההיגיון פוגמים בתוצר הסופי
"המרגל שזרק אותי" (The Spy Who Dumped Me) מרפרר, כמובן, לסרט ג'יימס בונד בכיכובו של רוג'ר מור. בסרט ההוא זו הייתה רמיזה על ההרפתקאות הארוטיות הצפויות ל-007, ואילו כאן זהו רמז לנקודת המוצא של תסכול נשי הניצב מול ההתנהלות הגברית. הסרט מנסה להיות דברים רבים – "באדי מובי" נשי, קומדיה עם רגעי הומור פיזי בוטה, מותחן ריגול, סרט אקשן ברוטאלי. ואולי גם סרט של העצמה נשית המוכן להתייחס לעמדה זו במידה של אירוניה. אתגר האיזון בין כל אלו אינו פשוט, והסרט עומד בו בהצלחה חלקית.
ביקורות קולנוע נוספות:
העלילה מבוססת על המתכונת המשומשת של קומדיות שעוסקות באנשים רגילים שנקלעים לתוך סיטואציה של ריגול – הגיבור הבודד בקומדיה הצרפתית "הבלונדיני עם הנעל השחורה" (1972), קומדיית ה"באדי מובי" "מרגלים שכאלה" (1985) עם דן אקרויד וצ'בי צ'ייס, גרסת ה"גיליתי שבעלי מרגל" ב"שקרים אמיתיים" (1994) של ג'יימס קמרון, וכפי שניתן לצפות השנים האחרונות מזמנות עלייה בדמויות נשיות שעוברות בהפתעה לעולם הצללים – "מרגלת" (2015) עם מליסה מקארתי.
הפתיחה של "המרגל שזרק אותי" יוצרת הנגדה בין העולמות שעתידים להתמזג. הסוכן דרו ת'אייר (ג'סטין ת'רו) נמצא במשימה חשאית באירופה (ליטא) שבמהלכה הוא נמלט ג'ייסון בורן סטייל (אלימות ברוטלית, קפיצה בין מבנים) מהרעים שדולקים אחריו. באותם רגעים, במועדון בלוס אנג'לס, אודרי (מילה קוניס) זוכה לציון לא רצוי במיוחד של יום הולדתה. מצב הרוח שפוף מאחר שהחבר שלה, שעל מעלליו כסוכן היא אינה יודעת דבר, סיים את הקשר אתה באמצעות הודעת וואטסאפ. היחידה שיכולה לעודד אותה היא החברה הנאמנה מורגן (קייט מקינון) – טיפוס חסר עקבות בעל סוג של תודעה פמיניסטית שבאמצעותה היא מאבחנת התנהגויות גבריות, ומצדיקה את מעשיה.
הנקמה המתוכננת בחבר הנוטש היא לשרוף את החפצים שהותיר. אך כשדרו מגלה זאת הוא עושה מאמץ עליון לחזור ללוס אנג'לס. לפני שהוא מגיע אודרי נחטפת לשיחה/חקירה עם שני סוכנים בריטים – סבסטיאן הנשאו (סם הוגאן) יפה התואר שיהיה פוטנציאל חלופי להתאהבות, ושותפו פאטל (חסן מינאז'). במהלך השיחה עם השניים אודרי מגלה את מקצועו האמיתי של האקס - צעד ראשון במה שתהפוך במהרה למעורבות מאוד אינטנסיבית באורח חיים זה. לא ברור מה מניע את עלילת הריגול עד אמצע הסרט. צריך להעביר את ה... כדי שלא יקרה.... – זה לא באמת חשוב. מה שידוע הוא שזוג החברות הן אלו שצריכות להימלט על חייהן ולמצוא דרך להגיע לבית קפה בווינה שבאוסטריה.
האלימות האינטנסיבית שתתרחש בבית הקפה מבהירה מדוע הסרט מדורג R. אנשים מתים בשלל דרכים, כולל אקורד סיום שבו אחד הרעים האנונימיים מחוסל כשראשו נטבל בתוך סיר פונדו. בהמשך דמויות משנה מחוסלות באופן שאינו הכרחי מבחינה עלילתית, רק כדי ליצור את אותו שוק אלים-קומי של חיסול מפתיע. באופן המוכר מקומדיות פעולה, הדמויות מתרגלות מהר מאוד לצפייה בקטל, ולהשתתפות בו – גם כאשר מדובר באנשים שהיה להן קשר מהותי איתם. דירוג ה-R מאפשר גם הבזק של אשכים ואיבר מין גברי בתחילת הסרט – סוג של הומור בוטה מבחינה מינית שבאופן מפתיע הסרט עושה בו שימוש חד פעמי.
ההיגיון המחבר בין הסצנות קלוש למדי. כפי שהסרט נע בין טונים שונים במהירות באופן בעייתי, כך גם הסצנות כמעט ולא מתלכדות לרצף. מה שמאחד הוא הכיוון הכללי הנמצא מתחת לפרטים הלא באמת חשובים – שתי הבנות מוצאות עצמן שוב ושוב בורחות כשיורים עליהן, או כשהן הופכות, בעל כורחן, לנוטלות חלק באלימות של עולם הריגול. זה מאפשר להן בהתחלה בעיקר לצרוח ולחלוב צחוקים מהתגובות שלהן ליריות, מרדפים וגם לאופן שבו, כמעט במקרה, הן הורגות פה ושם חלק מאלו שמנסים לחסל או ללכוד אותן.
העלילה נעה בין כמה בירות אירופיות - וינה, פראג, פריז, ברלין, מה שהופך אותה, אני מניח, לסוג של תחליף הולם לטיולי "אירופה הקלאסית בארבעה ימים". קצת עצוב שבגלל הנטייה של הפקות הוליוודיות לשחזר ערים מוכרות בעולם בתוך אולפן ואנימציה, או להשתמש בעיר אירופית אחת כמייצגת כמה ערים אחרות, אפשר למצוא נקודת זכות בכך שהסרט צולם בערים האמיתיות.
הצלחתו היחסית של הסרט כקומדיה נשענת על שיתוף הפעולה בין קוניס ומקינון. קוניס, כפי שעשתה לא מעט פעמים בשנים האחרונות, היא הצד המאוזן יותר המאפשר לשותפות שלה להפגין צורות התנהגות קיצוניות. מקינון, אולי הבולטת בדור הנוכחי של קומיקאים מ"סאטרדיי נייט לייב", טרם הצליחה לקבל תפקיד שיאפשר לה מעבר מוצלח לקולנוע. התפקיד שלה יכול היה להיות מוגבל לפונקציית סיידקיק המלווה את השינוי של הדמות המרכזית, אבל היוצרים (הבמאית-תסריטאית סוזנה פוגל והתסריטאי דיוויד איסרסון) העניקו למורגן נפח שווה לדמות שמגלמת קוניס.
נטיותיה המיניות של מקינון נרמזות בסרט אך אינן הופכות למרכיב ישיר בדמות. זהו סוג של משחק קומי מעורפל שבו, מצד אחד, נראה שהיא מביאה גבר לדירה למטרות מיניות, אך אולי זה למטרות של השתעשעות על חשבון הגבר עם חברתה. ומצד שני המראה המרשים של מפקדת המרגלים הבריטים (ג'יליאן אנדרסון) מעורר בה תגובות התפעלות מופרזות הנמצאות על הטווח שבין גילום אידיאל של נשיות חזקה וסוג ספציפי של משיכה שלא נאמרת מפורשות. מקינון מנצלת היטב ערפול זה לשלל המחוות הגופניות והבעות הפנים שבהן היא מתמחה, וכמכלול זוהי ההופעה המוצלחת ביותר שהייתה לה עד היום בסרט.
