ביקורת סרט - "כריסטופר רובין": פשוט מקסים
העיבוד החדש של אולפני דיסני לסיפור הילדים האהוב "פו הדוב" הוא ההפך מסרטי הלייב אקשן המנצנצים בהפקתה. במרכזו כריסטופר רובין המבוגר שאיבד את הילד הפנימי שלו ומוצא אותו בעזרת חבריו מהילדות שקמים לתחייה
כמעט 70 שנה לפני שנוצרו גיבורי סדרת "צעצוע של סיפור", הסתובבו הילד כריסטופר רובין, הדוב פו, טיגר, חזרזיר, קנגה, רו ושאר חבריהם ביער ת"ק פרסאות (בהמשך התרגום עודכן ל"יער מאה העצים"). יצירי ילדותו של הילד כריסטופר רובין ביער אסקס, שהפכו בעזרת אביו - הסופר א"א מילן - לדמויות שליוו את ילדותם של רבים מספור במהלך המאה ה-20.
ב-1961 קנתה חברת וולט דיסני את הזכויות על הדמויות, והחל מ-1966 הגלגול החדש שלהן הפך לאחד ממקורות ההכנסה הגדולים של החברה (אומדן ההכנסות השנתי מוערך בכשישה מיליארד דולר). כדי להגיע להכנסות אלו האיורים הנפלאים של ארנסט שפארד זכו לליטוש מסחרי, האנגליות המובהקת של הדמויות עודנה, ונוצרו חמישה סרטים קצרים ו-חמישה ארוכים, סדרת קומיקס, שתי סדרות טלוויזיה, שתי סדרות אנימציה, ארבעה ספיישלים של אנימציה, תשעה סרטים לשוק הביתי, תשעה משחקי וידאו, ושני מתקנים בפארקים של דיסני. בובות הבד והפרווה התמימות עשו כברת דרך ארוכה במנגנון התעשייתי של דיסני.
ביקורות קולנוע נוספות:
בשנים האחרונות עוסקים בחברת דיסני בעיבודים מחדש לקלאסיקות האנימציה. כעת הן מתעדכנות בגרסאות היברידיות של לייב אקשן ואנימציה ממוחשבת (בשנה הבאה צפויות גרסאות ל"דמבו ול"אלדין"). ניתן היה לצפות שגם מקומו של פו הדוב לא יפקד ממגמה זו. מה שמפתיע, ובמידה רבה גם משמח, הוא שקשה לראות ב"כריסטופר רובין" (Christopher Robin) עוד מהלך בסדרת העדכונים הנוכחית. אין זה עיבוד שמטרתו לגלגל שוב את הדמות בעזרת טכנולוגיות חדשות עבור הקהל הצעיר. במקום זאת, "כריסטופר רובין" הוא סוג של הרהור על אפשרות חידוש הקשר של האדם הבוגר עם התמימות של ילדותו. זהו סרט שקהל היעד הטבעי שלו אינו ילדים אלא מבוגרים שגדלו על הדמויות ויזכו לצביטה נוסטלגית לילדות שלהם.
למרות שזהו סרט של דיסני ויש בו שימוש באנימציית מחשב ביצירת הדמויות, העיצוב שלהן קרוב יותר לציוריו המקוריים של שפארד מאשר לעיצוב האנימציה המוכר של דיסני. היכולת של אנימציית המחשב לשמר את המרקם של בובות הפרווה והבד, בעודה מעניקה להן חיות מלבבת, מהווה תנאי הכרחי לחוויה שהסרט מציע. חשוב מכך - מאפייני האישיות של הדמויות נשמרו כשהיו: טוב הלב התמים והלא נבון של פו, פחדנותו של חזרזיר, חשיבותו העצמית של ינשוף, הדיכאון של החמור איה, או העליצות של טיגר. אלו הדמויות בגרסה הקרובה ביותר לאופן שבו הם נכתבו בספריו של מילן, ועבור הקהל המתאים המפגש המחודש עם דמויות אלו יכול להיות מרגש ביותר.
חובבי ספרות הילדים מכירים היטב את הסיפור הטרגי של יחסיו של כריסטופר רובין האמיתי עם אביו ועם הדמויות פרי יצירתם המשותפת. הבן האשים את האב בניצול, וביקר את מידת ההבנה שלו את בנו היחיד. אך כריסטופר רובין של הסרט (יואן מק'גרגור) היא דמות פיקטיבית שמבוססת על הילד שהופיע בספרים ועל הרפתקאותיו עם חבריו – ולא על סיפור החיים של בנו של הסופר.
כריסטופר רובין של הסרט הוא אדם ששכח את ילדותו. הוא עובד כמנהל זוטר האחראי על שיפור היעילות בחברת המזוודות של משפחת וינסלו. בתקופת הצנע שלאחר המלחמה אנשים ממעטים לנסוע, והחברה בקשיים. הבוס המגוחך שלו (מארק גאטיס) מטיל עליו לפטר 20% מהעובדים. למען ביצוע המשימה רובין מוותר על החופשה המשפחתית המתוכננת בבית ילדותו עם אשתו אוולין (היילי אטוול) ובתו מדליין (ברונטה קרמייקל). ברור שזהו מחיר שהן רגילות לשלם.
לפני שהאם והבת נוסעות לבדן לכפר, הבת מגלה בעליית הגג ציורים של חברי הילדות שהיו לאביה. צנצנת דבש שנשפכת עליהם מעוררת, באופן שאינו מוסבר, את פו הדוב (דיבוב של ג'ים קאמינגס) ביער מאה העצים. תוך זמן קצר פו ימצא את דרכו ללונדון, ובהמשך הוא ורובין יחזרו למחוז הילדות בחיפוש אחר שאר החברים.
שאלת היסוד בסרט היא מדוע אנו מוותרים על מה שאנו אוהבים. הוויתור והשכחה של רובין את עולם הילדות עם המתינות וההנאות הפשוטות שבו, הוויתור על המשפחה בשם הקריירה. אלו הדברים שאליהם רובין ילמד להתחבר מחדש. זהו מסר פשוט, אך יש לו חן. יש משהו מעורר הערכה באופן שבו הסרט מנסה לעורר את הילד באדם המבוגר בסביבה הפשוטה של היער. קל היה להכניס את הדמויות לסדרה של הרפתקאות מוזרות בתוך העיר הגדולה. חלק מהסרט הוא כזה, אבל מרביתו מתרחש במחוזות הפשוטים להפליא של היער. ואפילו בכך - ביער כמקום התוודעות מחודשת לקסם הילדות – הסרט מפגין מידה מופלגת של איפוק עד שהדבר יכול להיחשב לפגם. אין ביער הוד והדר של טבע דמיוני והצבעים לרוב חיוורים וסגריריים. היכן שיש לא מעט הזדמנויות להחניף לקהל, הסרט מפגין מידה לא מצויה של איפוק.
לבמאי מארק פורסטר יש פילמוגרפיה אקלקטית למדי (ובינונית ברובה) – היא כוללת הפקות ענק ז'אנריות (סרט ג'יימס בונד הירוד "קוונטום של נחמה", סרט הזומבים "מלחמת העולם Z"), עיבודים ספרותיים השואפים ליוקרתיות ("רודף העפיפונים"), פסאודו-צ'ארלי קאופמן ("מעבר לכל דמיון"), דרמה "בוגרת" ("מונסטר בול") דרמת אקשן ("נשק של תקווה") ואפילו סרט נוסף שחוזר אל מקורות היצירה של קלאסיקה ספרותית לילדים – "למצוא את ארץ לעולם לא" (2004), על הרקע ליצירת "פיטר פן". התסריט של התסריטאי-במאי אלכס רוס ושל אליסון שרודר מציע מהלך עלילתי שמזכיר את "הוק" (1991) של סטיבן ספילברג – מבחינת הגילוי מחדש של הילדות בחייו של המבוגר הכבוי, אך הוא עושה זאת, כאמור, באופן מאופק להפליא.
"כריסטופר רובין" מזכיר עוד יותר את האלמנט המלנכולי מתוק-מריר שנוצר באופן שלם ומקורי יותר בסרטו של ספייק ג'ונז "ארץ יצורי הפרא" (2009). גם אם הסרט אינו מושלם הוא מומלץ לאלו שגדלו על הספרים ולא שכחו אותם. נדמה כי הבחירות הלא מובנות מאליהן של היוצרים יקנו, עם חלוף השנים, מידה נוספת של הערכה לסרט.
