"אימא, בבקשה תרקדי בחתונה שלי"
כבר שמונה שנים חלפו מאז שאחותו הגדולה נהרגה בתאונת דרכים, והבית לא שב להיות כפי שהיה בעבר. האבל מכרסם בכל פינה, נותן אותותיו בכל בני המשפחה. לקראת יום החתונה שלו הוא החליט לבקש מאימו את הדבר שהכי ישמח אותו בעולם
אחותו נהרגה בתאונת דרכים לפני כשמונה חורפים.
עצב גדול נותר בבית, עד היום.
ההורים מנסים בכל כוחם לצוף מעל המים, לצאת לעבודה, ולתפקד כהורים וכסבים. אימא חזרה לבשל אחרי שלוש שנים, אבל בעצמה איננה טועמת, רזתה מאוד, נראית כחושה ממש.
גם אב המשפחה, שידע ליהנות מאוכל, כבר לא רואה בו תענוג רב כבעבר. האב בחר להעמיק את קשריו עם ילדיו האחרים, מטייל איתם, ומארגן שעות איכות עם כל אחד בנפרד. הוא תומך באשתו, ובעצמו עצוב. שני בני הזוג מנסים לסייע זה לזה.
כשאחותו הגדולה ממנו בשנתיים נישאה לפני שלוש שנים, השמחה של כולם היתה מהולה בעצב רב. אימו גייסה כוחות עצומים כדי ללכת לבחור עם אחותו את שמלת הכלה. כל ההכנות לחתונה התנהלו כמו מעל לראשה. היא לא הצליחה להיכנס למעורבות רגשית או לוגיסטית הקשורים בהכנות. תפקדה באופן טכני, במינימום האפשרי.
בערב ה"טעימות" לקראת החתונה לא מצאה טעמים בלשונה. רשימת המוזמנים לא עניינה אותה. כל דבר שנאלצה לעשות בקשר לחתונת בתה נעשה ללא שמחה.
עוד כתבות בנושא:
לאבד שלושה בנים ובעל - ולהמשיך בחיים
מיהו הצעיר שקיבל את תרומת הלב מבני שנהרג?
"הוא צעק לי בטלפון - אני מתאבד, תעזרי לי"
בערב החתונה לבשה שמלה שחורה, דבר שלא בלט כלפי חוץ, הרי זה לא נדיר שאימהות הכלה או החתן לובשות שמלה בצבע כהה בערב המיוחד הזה. חיוכה היה קטן, וניכר היה שדרש ממנה מאמץ. הוא הביט באימו כל הערב. שמח עם אחותו הגדולה ביום חתונתה וכאב את כאב הוריו ואת כאבו הפרטי. לעולם לא ישכח את התמונות האלו של בני משפחתו המנסים לשמוח, כל אחד בדרכו.
בעוד חודשיים יגיע תורו, הוא הבן הצעיר במשפחה, והוא עומד להינשא לבחירת ליבו מזה שנים אחדות. אשתו לעתיד מודעת היטב לאבל של בני המשפחה, ונוהגת כלפיהם ברגישות מרבית. מזה זמן רב נחשבת לבת משפחה אהובה ומקובלת.
הוא התעקש על חתונה עם מוזיקה וריקודים. רוצה את ההורים שלו בחזרה בחיים. הוא לא עירב אותם בערב הטעימות ולא העמיס עליהם עניינים לוגיסטיים, רצה לשמור אותם נינוחים לחתונתו.
"אימא, בבקשה"
ערב אחד הוא ניגש לאימו, והם ישבו שניהם לבדם על כוס תה. הוא רצה לבקש ממנה בקשה מיוחדת מאוד ליום חתונתו ותכנן את השיחה הזו בראשו זמן רב. הוא התחיל בנושאים יומיומיים, אחר כך סיפר על שיחה טובה שהייתה לו עם המנהל שלו בעבודה. האם שאלה שאלות, התפעלה.
רק לאחר שיצר שיח ממשי והתעניינות מצידה, בדיוק כפי שתכנן, עבר לדבר על ערב חתונתו המתקרב. הוא התחיל בעניינים שוליים, על הנעליים החדשות שרכש, על ההתלבטות שלו באשר לחברים שמתכוון להזמין.
ואז חש שזה הרגע המתאים לבקש. הדופק שלו המריא, הוא חש היטב בפעימות ליבו, נרגש מאוד, לרגע חשב לחזור בו. חשש להרוס.
אימא היא הסמן הימני של מצב הרוח המשפחתי. אם תשיב בשלילה, הדבר ישפיע על כולם ואז הוא ירגיש שאולי הוא עשה טעות, אולי זה אפילו יחזיר את הגלגל לאחור, יגביר את העצב. אם היא תשיב בחיוב, יהיה זה סימן לכול המשפחה שממשיכים, שבוחרים בחיים.
בקול רועד מעט, בלי הקדמות ובלי סחור סחור הצליח להוציא מפיו את המילים הבאות, בדיוק כפי שתכנן, ולבקש: "אימא, בבקשה תרקדי בחתונה שלי".
אימו הופתעה, מהבקשה, לא ציפתה לה, אך הייתה נחושה ונאמנה לתחושותיה. "בני", אמרה לו, "אני אשמח בחתונה שלך, אבל לא יכולה להבטיח שארקוד. לא יכולה להבטיח".
החתונה בשבוע הבא.
ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר "אבל - היום שאחרי"
לפנייה לכתב/ת 
