הגֵן של השפה: לא מה שחשבנו
מחקר חדש מטיל צל כבד על ההנחה ששינוי בגֵן יחיד איפשר לאבות אבותינו לפתח שפת תקשורת, ומחזק את הסברה כי מדובר בשינוי הדרגתי ומורכב בהרבה
לפעמים נראה שהשורה התחתונה של לא מעט מחקרים חדשים היא "זוכרים את הסיפור הנחמד והמסודר שסיפרנו לכם פעם? אז מתברר שזה יותר מסובך". זה מה שקרה עכשיו עם הגֵן FOXP2, שנודע כ"גן לשפה". הסיפור, כפי שהוצג במאמר ב-2002, היה שמוטציות בגן זה הן שנתנו לבני אדם את היכולת לדבר. מאמר חדש, שמבוסס על מדגם גדול יותר של בני אדם, מטיל בכך ספק.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון :
"מקצה שיפורים" למחקר התזונה המשפיע
"סיבוב על מאדים": תערוכת הקיץ של גן המדע
הכול על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
הגן זוהה לראשונה כקשור לשפה בעקבות מחקר על בני משפחה שהיו אילמים עקב מוטציה בגֵן מסוים. המחקר שהתפרסם ב-2002 בדק את העותקים של הגן אצל אנשים מיבשות שונות, והראה שהוא נושא סימנים ל"ברירה גורפת" (selective sweep). זו תופעה שבה מוטציה מסוימת נותנת יתרון משמעותי למי שנושא אותה ולכן מתפשטת במהירות באוכלוסייה, עד שלאחר זמן קצר יחסית היא נמצאת אצל כל הפרטים של אותו מין.
החוקרים הסיקו כי השינוי בגן FOXP2 התרחש לפני כ-200 אלף שנה, בערך בזמן שבו, לפי הסברה אז, התפתח לראשונה המין שלנו, הומו ספיאנס (היום יש חוקרים שחושבים שגם הסיפור הזה יותר מסובך משחשבנו). השינוי הזה, טענו החוקרים, איפשר את התפתחותה של שפה מורכבת, סמלית, דומה לזו שיש לנו היום ושונה מהותית מצורות תקשורת קודמות.
אין ספק שיכולת כזו מספקת יתרון הישרדותי חשוב: אנשים בעלי שפה יכולים לתכנן אסטרטגיה לציד וגם למלחמה, לספר מה ראו כשיצאו לסיור מעבר לגבעה ולהעביר לילדיהם מידע מפורט על צמחים ראויים למאכל והיכן למצוא מים בזמן בצורת. לכן המוטציה התפשטה מהר מאוד בקרב בני האדם הקדומים.
כמה שנים לאחר פרסום המאמר החלו להתגלות סדקים ראשונים בתיאוריה הזו, כאשר מחקר מצא שקרובינו הניאנדרטלים נשאו את אותה מוטציה בגן FOXP2 שהייתה אמורה להיות ייחודית לבני האדם. השושלת שהובילה אל הניאנדרטלים נפרדה מהשושלת שלנו לפני חצי מיליון שנים לפחות, מאות אלפי שנים מוקדם מהמועד שבו, לפי המחקר הראשון, הופיעה המוטציה. התוצאות סותרות זו את זו, והמחקר החדש מנסה לברר היכן נמצאת האמת.
החוקרים עשו זאת בעזרת שיחזור של המחקר הראשון מ-2002, אך עם מדגם גדול יותר של אנשים, ובעיקר יותר אפריקנים. זה חשוב משום שבאפריקה ישנה שונות גנטית גדולה יותר מאשר בכל מקום אחר. המין שלנו התפתח באפריקה, ולפני כ-50-70 אלף שנה קבוצה לא גדולה במיוחד עזבה את היבשת, התפצלה, וצאצאיה יישבו בסופו של דבר את כל היבשות האחרות. כל מי שאינו אפריקני הוא צאצא של אותה קבוצה קטנה יחסית, ולכן השונות הגנטית של אוכלוסיות אלו אינה גדולה.
שילוב של גנים רבים
בנוסף, החוקרים ביצעו את הבדיקה על חלק גדול יותר של הגן עצמו ממה שנבדק במחקר הקודם. המסקנה שלהם הייתה ברורה: לא הייתה כל ברירה גורפת של הגן במאתיים אלף השנה האחרונות, ופירושו של דבר הוא שלא התרחש בו שינוי שנתן לבעליו יתרון הישרדותי יוצא דופן. "זה עצוב, אבל ככה זה" אמר וולפגנג אנרד (Enard), שהיה מעורב במחקר מ-2002.
המחקר החדש מצביע גם על היסטוריה מורכבת יותר מזו שהנחנו בעבר של האבולוציה של השפה: לא נראה שהייתה מוטציה אחת, או אפילו גן אחד, שהקנו לבעליהם את יכולת הדיבור או שיפרו אותה בצורה קיצונית. "המצב הרבה יותר מסובך מהסיפור ה"נקי" כל כך שנכנס לספרי הלימוד" אמרה אליזבת אטקינסון (Atkinson), מהחוקרים החתומים על המחקר החדש, לכתב העת Nature. או כמו שהגדיר זאת הגנטיקאי יוהנס קראוזה (Krause), שלא היה מעורב במחקר: "זה לא היה הגֵן האחד למשול בכולם".
במובן מסוים, זה לא ממש מפתיע: אנחנו יודעים שיכולת הדיבור תלויה בפעילותם של גנים רבים, ולכן סביר שהיא גם התפתחה בהדרגה, באמצעות שינויים במספר רב של גנים. האם יכול להיות שבכל זאת, בנקודה מסוימת, התרחשה באחד הגנים האלו המוטציה המשמעותית ביותר, הקפיצה הגדולה בין תקשורת מוגבלת לשפה שלמה? מוטציה שבוודאי תתפשט באוכלוסייה בצורה מהירה וגורפת? ייתכן. אבל אם היא קיימת, עדיין לא מצאנו אותה.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי
למאמר המלא:
https://www.cell.com/cell/fulltext/S0092-8674(18)30851-1
לפנייה לכתב/ת 
