ביקורת סרט: "אי הכלבים" - לראות יותר מפעם אחת
סרטו החדש של הבמאי ווס אנדרסון הוא אנימציה מרהיבה למבוגרים. העלילה מתרחשת בעתיד קודר ומציגה סיפור מסע של חבורת כלבים שמגורשים על ידי בני האדם, וילד אחד שלא מוכן לוותר עליהם. חוץ מאסתטיקה מוקפדת, מוזיקה נהדרת ואהבה גדולה לקולנוע היפני, תוכלו לשמוע את יוקו אונו, סקרלט ג'והנסון והארווי קייטל בגרסת ההולכים על ארבע
"אי הכלבים" (Isle of Dogs) נראה, במבט ראשון, כחריגה משמעותית מסרטיו הקודמים של ווס אנדרסון. סרט המציע חיבור מוזר בין דיסטופיה חברתית-פוליטית, תרבות יפנית, וחבורת גיבורים המורכבת כמעט כולה מכלבים. איפשהו בין "חוות החיות" של ג'ורג אורוול, " באטל רויאל" (המנגה והסרט של קינג'י פוקאסאקו), ו"אל לבן" (2015) אלגוריית הכלבים הנרדפים של הבימאי ההונגרי קורנל מנדרוצ'ו. אבל זהו גם, באופן מאוד מובהק, סרט של אנדרסון. סרט מסע שבמרכזו משפחה (של חבורת כלבים) ויחסי אב-בן מיוחדים כיוון שהם מתקיימים בין ילד וכלב, וכל אחד מהצדדיים הוא "בן" ו"אב" בו זמנית.
זהו סרט אנימציית "סטופ-מושן", סרטו השני של אנדרסון הנעשה בטכניקה זו לאחר "מר שועל המהולל" (2009). בעידן של דומיננטיות טוטאלית של אנימציה ממוחשבת, יצירת סרט אנימציית "סטופ-מושן" למבוגרים היא מעשה של העזה. בשונה מסרט קטן ואינטימי כמו "אנומליסה" (2015), זוהי הפקה גדולה ומרהיבה המעוררת התפעלות ברמה הטכנית, היצירתית והאסתטית. היא שומרת על דפוסי היסוד של האסתטיקה המוקפדת בסרטיו של אנדרסון, אך מנהלת דיאלוג עם העושר הוויזואלי של התרבות היפנית.
העלילה מתרחשת ביפן של עוד 20 שנה, אבל המתחולל בה נובע מאיבה עתיקה אותה רוחש שבט קובייאשי לגזע הכלבים. ראש עיריית מגהסאקי הוא נצר לשבט קוביאשי (קוניצ'י נאמורה – המשמש גם כתסריטאי שותף). הוא מאשים את הכלבים בהתפשטותן של מחלות ומוביל מהלך לגירושם לאי שומם מאדם ששימש כמטמנת אשפה.
כבר בנקודת המוצא יש לא מעט רפרנסים לסרטיו של אקירה קורוסאווה – השחיתות הפוליטית (סרטים כמו (The Bad Sleep Well, תמות אקולוגיות הנקשרות לשחיתות זו (למשל ב"איקירו"), עיצוב הדמות של קובייאשי המזכיר את מראהו של טושירו מיפונה, החיים בתוך מזבלה השואבים מדימויי "דודסקאדן". כשמוסיפים לכך את הדיאלוג ארוך השנים אותו אנדרסון מקיים עם סרטיו של יאסוז'ירו אוזו (למשל, בקומפוזיציות ובהצבה החזיתית מול המצלמה), או לכך ששמו של ראש העיר – קובייאשי – הוא כשם של הבימאי היפני הגדול מסאקי קובייאשי ("חראקירי") שעסק בלא מעט מסרטיו ברוע של הממסד הפיאודלי, ברור כי זהו סרט הספוג באהבת הקולנוע היפני.
העלילה מתרחשת חודשים לאחר יישום החלטת הגירוש. על האי ישנה חבורת כלבים שעדיין מתרפקת על זיכרון החיים הנינוחים בבית אדוניהם – רקס (אדווארד נורטון), קינג (בוב באלאבן), בוס (ביל מארי) ודיוק (גף גולדבלום). האאוטסיידר בחבורה זו הוא צ'יף (בראיין קרנסטון) כלב רחוב שניסיונות העבר לבייתו הסתיימו במעשה אלימות בלתי נשלט מצדו. צ'יף הוא הדמות שתעבור את השינוי המשמעותי במהלך הסרט. בינתיים הוא מתחיל חיזור מהוסס אחרי כלבת תערוכות מטופחת בשם נאטמג (סקרלט ג'והנסון).
ביקורות קולנוע נוספות:
העלילה מתחילה לנוע כאשר מתרסק על האי מטוס זעיר שבו ילד בן 12 בשם אטארי קובייאשי (רויו רנקין). הוריו נהרגו לפני כמה שנים, והוא עבר לחסותו של דודו – ראש העיר. הוא קיבל כלב שמירה נאמן בשם ספוטס (ליב שרייבר) שהפך למגורש הראשון לאי. כעת הוא התגנב לאי בכדי למצוא ולהתאחד מחדש עם כלבו.
הציר העלילתי המרכזי הוא המסע של אטארי וחבורת הכלבים בחיפוש אחר ספוטס. אך בעיקרו זהו הקשר הנוצר בין הילד וכלב הרחוב. עלילת משנה כוללת את התפתחות הקונספירציה והמאבק נגדה בעולם האנושי – הרעלת האופוזיציה (סצנה קצרה ומרהיבה של הכנת סושי עם ווסאבי מורעל), והיוזמה שנוקטת תלמידה זרה בשם טרייסי ווקר (גרטה גרוויג) להילחם לחשיפת האמת ולהצלת הכלבים.
בדרך יש לא מעט דמויות משנה אקסצנטריות ומשעשעות. אין צורך לפרט כול דמות ודמות אך די בכך שיוזכרו כמה מהשחקים והשחקניות שמדבבים אותם – טילדה סווינטון, פ. מארי אברהם, אנג'ליקה יוסטון, הארווי קייטל ו-יוקו אונו. אך זהו לא רק ניסיון לדחוס כמה שיותר דמויות גימיק. במסע לספוטס, כמו המסע ללב המאפליה, זהויות ישתנו, יתגלה מה שלא ניתן לשחזר, אך גם מה שיכול לצמוח לדבר חדש. אם הסרט לא מצליח לעורר רגש חזק, הרי הוא, לכל הפחות, מנסה לעסוק באופן נבון בתהליכים רגשיים.
בעידן הרגישויות הפוליטיות החוצות את הגבול לטורדנות נרקיסיסטית, סרטו של אנדרסון חשוף לביקורת בעוון "ניכוס תרבותי". נקודת המוצא האופיינית של רבים מגיבורי סרטיו היא של בנים שהם חלק מאליטה כלכלית-אינטלקטואלית (או רצון להיות משויכים לאליטה כזו), בעודם אכולים חולשות וחרדות. התקציר למבקרי התרבות העכשוויים: אלו סרטים על גברים לבנים פריווילגים (טפו!).
"רכבת לדרג'ילינג" (2007) הותקף בגלל האופן בו הציג שלושה אחים המשתייכים למעמד כשהם עושים דרכם להארה על רקע ייצוג סכמתי של הודו ושימוש אינסטרומנטאלי בדמויות המשנה המקומיות. מאז מגמות ביקורתיות אלו רק התחזקו. ככול שאנדרסון יוצא מהבועה האנדרסונית-אמריקאית לתרבות אחרת – כך גוברת הסכנה שיואשם בחוסר רגישות. לכן הוא נהג בחוכמה כששילב בכתיבת התסריט את נאמורה בכדי לנפות אי דיוקים צורמים.
יפן של "אי הכלבים" היא יפן של אנדרסון. מלבד המחוות למאסטרים של הקולנוע היפני הקלאסי הסרט כולל כמעט כל רפרנס תרבותי מרכזי (סושי, פריחת עצי הדובדבן, סומו, תופי טאיקו, גל ים בציור של הוקוסאי). הוא לא מתיימר להציג את "יפן האמיתית" של ההווה. הלוקים ברגישות יתר לניכוס תרבותי עלולים לפספס את ההישג במחוות האהבה המוקפדת והיפיפייה לתרבות זו. קשה להגזים בשבחים לעבודתם של אנשי האנימציה ובראשם הבימאי מארק וורינג, הבובות של אנדי ג'נט, העיצוב של אדם שטוקהאוזן ופול הארוד, והמוזיקה הנהדרת של אלכסנדר דספלה.
אלמנט נוסף המועד לביקורת הוא ההחלטה לא לתרגם ישירות את הטקסטים שנאמרים ע"י בני האדם ביפנית (בחלק מהמקרים יש דמות של מתורגמנית שממנה ניתן ללמוד על הנאמר), ומצד שני לתת לכלבים קולות אנושיים דוברי אנגלית. בשונה מהאשמות שהופנו כלפי "רכבת לדרג'ילינג" נדמה כי אנדרסון מעצב בבחירה זו יחס מורכב של קרבה/ריחוק בין בני האדם והכלבים, בסרט שנע לעבר האפשרות לגשר בין פערים אלו.
כמי שברשימת הדברים החביבים עליו ניתן למצוא כלבים, תרבות יפנית, סרטי ווס אנדרסון ואנימציית סטופ-מושן, קשה היה להניח שהצפייה ב"אי הכלבים" תותיר אותי שווה נפש. לצערי אין בסרט רגעי שיא של עצב מלנכולי (חיתוך הורידים של ריצ'י ב"משפחת טננבאום") או נשגב (המפגש עם ה"כריש יגואר" בסוף "עמוק במים"). ההומור היבש וחתום הפנים (Deadpan) מגיע כאן לשיאים חדשים והדבר בא על חשבון הרגש המטלטל. יחד עם זאת זהו סרט מרהיב, חכם, וכזה שיצדיק צפיות נוספות.
