לכבוש את ניו יורק עם ילד על כיסא גלגלים
אלי בן ברון החליט להגשים לבנו חלום ולקחת אותו לטיול בארצות הברית. לצד ההתרגשות הגדולה היו גם הרבה חששות ומחשבות. אז איך היה ואיפה נמצא הכפר שמגשימים בו כמעט את כל החלומות?
רואים עולם:
"לדחוק את הפחדים הצידה ולקרוע את ארצות הברית". את המשפט הזה אני מעביר לעצמי בראש בשנה האחרונה. איך אני מגשים לעומר את החלום שלו בשבע שנים האחרונות? איך אני מצליח להתגבר על מחסום פסיכולוגי שמקרקר לי בראש? לטוס עם עומר לארצות הברית עם כל מה שמשתמע מזה ועם הניסיון המר שיש לי בטיסות.
באחת מהטיסות שטסנו לחופשה קצרה, ברגע שנחתנו בארץ שברו חלק בכיסא הממונע של עומר והייתי צריך לדחוף אותו עד היציאה. בטיסה נוספת ליוון, ברגע שקיבלנו את הכיסא אחרי הטיסה, גילינו שהגלגלים האחוריים השתפשפו, וכל הטיול עומר נסע כאילו הוא בג'ימבורי עם קפיצות.
בגלל הניסיון המר, החששות לא פסקו. חשבתי מה יקרה אם חלילה גם כאן יקרה משהו לכיסא של עומר, הרי הכיסא הוא תחליף לרגלים שלו, אבל החלטתי לא לתת לחששות לעצור בעדנו. חשבנו על הדברים החיובים ויצאנו לדרך.
אין מילים לתאר את ההתרגשות שאחזה בעומר והאמת שגם בי כשהגענו לניו יורק. פתאום הבנתי שעשינו את זה. עם זאת, להגיד שזה פשוט והכול דבש ונופת צופים זה קצת לחטוא לאמת. יש קשיים שאתה מתמודד איתם ברמה היומיומית, למשל - צריך לחשב את הזמן עד שהסוללה של הכיסא של עומר עומדת להסתיים וזה יהיה פחות נחמד לדחוף אותו מצ'ינה טאון עד טיים סקוור (כמו נניח מתל אביב לשפיים רק עם נוף קצת שונה).
צריך לחשב את הזמן, כך שעומר לא ישב הרבה זמן וגם יוכל לנוח קצת ולהתפנות. יש הרבה מחשבות וחששות שחייבים להתגבר עליהם וצריך לדחוק את הפחדים הצידה. היופי בכל העניין שבניו יורק הכול נגיש ובנוי לכסאות גלגלים.
אני לא אעבור איתכם על סדר היום שהיה לנו אלא רק אספר לכם שאחרי שלושה ימים מדהימים בני יורק עברנו לאורלנדו לעולם קסום לא פחות ובעצם לחוויה שלא חווים כל יום או יותר נכון חווים פעם בחיים.
לטורים הקודמים:
"לא חושב מה היה קורה אם בני לא היה נכה"
ליהנות מהחיים למרות שעון החול על חיי בני
באורלנדו יש כפר שנקרא Give Kids the World Village. זהו כפר עם 150 וילות מעוצבות מהאגדות שמתארחים בהן ילדים עם מוגבלות או מחלה כלשהי מכל רחבי העולם. במחשבה הראשונה חששתי להגיע למקום כזה כי בעיני ראיתי שכולם מחוברים לבלוני חמצן, מכשירים כאלו ואחרים ולא רציתי לחשוף את עומר ואת המשפחה שהצטרפה אלינו לזה, אבל אז נזכרתי שזה מה שאנשים חושבים על עומר כשאני אומר להם שיש לי ילד עם ניוון שרירים.
כמובן שגם את המחשבות האלו הזזנו הצידה והגשמנו את החלום. מטרת הכפר הזה היא רק לעשות כיף והכול בהתנדבות מלאה וללא שום עלות מצד המשפחה. התארחנו שם שבעה לילות וקיבלנו וילה מקסימה עם כל הפינוקים שיש במלון חמישה כוכבים.
קיבלנו שבעה כרטיסים לכל הפארקים באורלנדו (גם ללא עלות כמובן), יוניברסל סטודיו, וולט דיסני, סיי וורלד, איפקטד ועוד. הסעות הלוך ושוב, ארוחות ואם במקרה פיספסת ארוחה אתה יכול להזמין פיצה ובנוסף ארמון גלידות שפתוח רוב שעות היממה - פנטזיה מעולם אחר.
הטיולים לפארקים היו מדהימים וזו הפעם הראשונה שהעלתי את עומר על מתקני רכבות הרים ואי אפשר לתאר את ההתרגשות שהייתה לו בירידה מהרכבת הראשונה. הוא בכה מהתרגשות וזה היה שווה את הכול.
אנשים טובים באמצע הדרך גורמים לכל הדברים האלו לקרות ואני מאוד מאמין באנשים. לכפר הזה הגענו דרך עמותה בארץ שנקראת "עולם האושר" ומי שמוביל אותה זה איש מדהים בשם עמוס שפלמן.
למרות כל הכיף, אסיים בכך שאין כמו בארץ. לקבל רכב נכה או כיסא ממונע לילד נכה זה לא ברור מאילו בארצות הברית כי אין להם ביטוח לאומי. כל מי שסיפרתי לו בכפר מה אנחנו מקבלים היה מופתע מאוד.
להגשים חלום זה אדיר וכבר עומר חולם על החלום הבא, רק תנו לי לנוח שנה ונצא שוב לדרך.
הכותב הוא אב לשני ילדים ומרצה להעצמה משפחתית בדגש על שינויים מאתגרים
לפנייה לכתב/ת 
