יש לי גבר ערום במיטה וגבר לבוש שמחכה בחוץ
מה נראה לו? הוא לא מבין שהסיבה לכך שאני לא עונה לו היא כיוון שאני לא פנויה? האם הוא רצה לתפוס אותי במערומיי כדי לראות במו עיניו שאני לא בעניין שלו? או שאולי ציפה לפגוש אותי ריחנית, חיננית ונרגשת, אף על פי שסונן כמו פסטה שזה עתה יצאה ממים רותחים?
קצת אחרי אחת בצהריים. אני שוכבת במיטה כשלצדי שוכב גבר. פתאום דפיקה בדלת. "דופקים לך בדלת", הוא אומר. "אולי זה בעל הדירה?", אני תוהה בקול, אבל גם לי זה נשמע מופרך. בפעמים המעטות שהוא דופק הוא קורא בשמי תוך כדי. "יש איזה בחור", אני מספרת לו."ידיד, שרוצה יותר ממה שאני מוכנה לתת. השבוע הוא הגיע אליי בלי התראה, שעה לפני חצות הלילה ושאל אם יש לי חמש דקות פנויות להיפגש. לא היו לי. הייתי עסוקה בלהיות אימא".
לטורים הקודמים של אחת פלוס:
האכלתי אותו בפירורים והוא התאהב בי יותר
הבת רוצה אחות, האם משחקת עם רווק בן 40
הוא חזר והציע שניפגש עוד כמה פעמים מאז, ואני המשכתי לסרב, פעם אחר פעם. בסוף כל יום, אחרי שהילדה ישנה, יש לי שעה לעצמי למנוחה, ולא בא לי לדבר בה ולא מתחשק לי לארח בה. אבל הסירוב העקבי שלי לא הבהיר לבחור הזה את הברור מאליו – שאני פשוט לא מספיק מעוניינת בו. ניסיונותיו העיקשים גרמו לכך שנסגרתי בפניו בדיוק כמו הדלת הסגורה שהוא התדפק עליה כעת בניסיון נואש לפגוש אותי, שעה שהתחפרתי בזרועותיו של אחר, מחפשת עיטוף והגנה. כרגיל המציאות מוכיחה שהיא בלתי מציאותית בדיוק כמו בסרט, ואני הכוכבת הראשית במותחן אימה. במיטה יש לי גבר עירום, ומעבר לדלת יש לי גבר לבוש.
הדפיקות פסקו והטלפון צלצל. צלצול הטלפון אישש את החשדות – זה אכן הבחור שמסרב לקבל סירוב. אני לא יודעת במה נשטפתי יותר באותם הרגעים - בצמרמורת או בכעס. הופר לי המרחב. חושבת לעצמי - מה נראה לו? הוא לא מבין שהסיבה לכך שאני לא עונה לו היא כיוון שאני לא פנויה? האם הוא רצה לתפוס אותי במערומיי כדי לראות במו עיניו שאני לא בעניין שלו? או שאולי ציפה לפגוש אותי ריחנית, חיננית ונרגשת, אף על פי שסונן כמו פסטה שזה עתה יצאה ממים רותחים?
תמיד חשבתי שחיזור זה דבר נעים ומחמיא, אבל מסתבר שיש גם חיזור מעיק, שלא לומר מטריד. בעבר כבר הרגשתי כמה זה יכול להיות מטריד להיות מחוזרת, למשל כשקיבלתי מחמאות מופרזות מאדם המבוגר ממני בכמה עשורים, זה לא היה לי נעים. אבל היום התעוקה התעלתה על עצמה ולפתע מצאתי את עצמי בחיזור גורלי. גבול החיזור נחצה, הרגשתי מוטרדת והפרטיות שלי חוללה. אנחנו לא בימי הביניים. יש לנו איבר חדש בגוף – הסמארטפון, ואנו מחוברים אליו כמו חולה למכונת החייאה.
אתה לא מופיע אצל בחורה בדלת אם לא קיבלת אור ירוק בטלפון לעשות את זה. אתה גם לא מתקשר אליה רק אחרי שאתה כבר מאחורי דלתה ומבקש ממנה לפתוח לך. ולמען הסר ספקות, אם היא לא ענתה לך במשך יום שלם לטלפונים וגם לא להודעות – אתה לא צריך לבדוק אם היא חיה. זה אור אדום בוהק ומשמעו שהיא עסוקה ושאין כניסה. זה לא רומנטי לחזר בצורה כזו, זה מלחיץ נורא.
ביתי הוא מבצרי
ביני לביני תהיתי אם אני מגזימה, אם שפטתי את הבחור לחומרה. אבל ההיגיון הבריא שלי סירב להבין את העיוות בסיטואציה שבה אני מסרבת למישהו, ויחד עם זאת הוא מופיע בדלת ביתי, ספק עם שוקולד, פרחים או אקדח. אני חרדה לפרטיות שלי לא רק בזמן סיטואציה אינטימית. אני חרדה לה תמיד. אני חרדה לה כשאני בבית, באמצע ספונג'ה, לבושה בסמרטוטים שאני אוהבת ומסכת אבוקדו מעטרת לי את הפנים. אני חרדה לה כשאני על הספה בערב בולסת קורנפלקס מקופסה או כשאני יוצאת עירומה מהמקלחת ופניי אדומות כישבן של תינוק. אני לא אוהבת להיתפס במערומיי. ביתי הוא מבצרי ואין אליו כניסה, לא בלי התראה ובטח שלא בלי הזמנה. כך זה צריך להיות.
לשווא ניסיתי להבין מה עולה במחשבותיו של גבר שמקבל סירוב ועדיין ממשיך לחזר בשיא המרץ, על תקן "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?". אין דרך אחרת לפרש את המילה לא. ואם קיבלת לא כזה, אין טעם לנסות לשכנע אחרת או לבקש הסבר. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא להכיל את הסירוב ולהמשיך הלאה.
בינתיים הגבר במיטה חיבק אותי ואת ההרגשה הלא נעימה שלי. "תחלישי את האנחות", הוא ביקש בזמן שחדר לתוכי כמסמן טריטוריה. רחש העלים שזזו בחצר העלה בי את החשש שמא הבחור מסתובב סביב הבית וליד חלון החדר, משחזר את עקבותיי.
בדיעבד זו הייתה דרישה מוגזמת מדי לבקש ממני נימוסים לאור עוצמתו של האקט. גמרנו מיוזעים, ספק מהלהט, ספק מהסיטואציה. כעבור שעה קלה הוא נפרד מגופי ושב לבגדיו. "אתה הולך?", שאלתי בהיסוס. "ואם שוב תהיה דפיקה בדלת?".
