ביקורת סרט - "קשר משפחתי": צפוי אך חינני
הסרט הצרפתי "קשר משפחתי" עוסק בסוגיות של אבהות ואחריות, אבל עושה זאת בצורה קלילה מדי ונראה שכל מטרתו היא לא להכביד על הצופה. השחקנים הנעימים וקומיקאי מוצלח אחד מסייעים בכך
בשנת 1996 ביים אלי קנר את הקומדיה הנשכחת "מי האבא?", שבה גילם דובי גל גבר נשוי המגלה שאינו אבי ילדיו. קשה שלא להיזכר בסרט הזה כאשר צופים בסרטה של הצרפתייה קארין טרדיו, "קשר משפחתי" ("Otez-Moi d'un Doute") – כותרת עברית גנרית משהו לסרט ששמו במקור הוא "רציתי להיות בטוח".
כדובי גל בשעתו, גם גיבורו של סרט זה, מסלק פצצות במקצועו (פרנסואה דמיין) שמנקה את חופי חבל ברטאן ממוקשים שנותרו שם ממלחמת העולם השנייה, נדרש להתמודד עם סוגיה כפולה של אבהות. לא זו בלבד שבתו היחידה (אליס דה לנקסיין) בהיריון מתקדם ואינה יודעת מי הוא אבי תינוקה – היא רק זוכרת חפוז בעת שכרות עם צעיר במסכת זורו – אלא שהוא עצמו מגלה שאביו (גי מרשאן) אינו אביו הביולוגי.
הוא פונה לבלשית פרטית לסבית (דמות שהסרט אינו עושה עמה דבר, למעט ציון נטייתה המינית), וזו מצליחה די בקלות לאתר את האב האמיתי, המתגורר לא הרחק מבנו (העלילה כולה מתרחשת בעיירות חבל ברטאן). הבן יוצר קשר עם אביו (אנדרה וילמס) ובמקביל גם עם רופאה חיננית (ססיל דה פראנס), שבה הוא נתקל לילה אחד כאשר היא מעורבת בתאונה. כצפוי, העימות ביניהם נהפך, אף לא רגע מאוחר מדי, לעניין הדדי בעל פוטנציאל רומנטי.
אגב כך, לא נחשוף כמובן פרטי עלילה נוספים, אך נרמוז רק שאם במרבית הסרטים הרומנטיים אנו מייחלים לרגע שבו הזוג בהתהוות יממש את אהבתו – בסרט זה אנו חרדים מפני הרגע הזה.
טרדיו, שסרטה הקודם "סביונים" הוצג בזמנו בישראל, מבקשת לעסוק כאן פחות בשאלה מי הוא האבא – פרט עלילתי שמתברר כאמור די מהר – אלא במשמעות של קבלת אחריות, התבגרות, והתפתחות של יחסים מאוחרים בין אבות ובניהם. העובדה שישנם כאן לפחות שני סיפורים כאלה מונעת מהסרט מלדון בהם בצורה משמעותית. הסיטואציה המזכירה קומדיה רומנטית הוליוודית קלאסית שמתפתחת בין החבלן והרופאה – הסמליות בבחירת מקצועותיהם ניכרת, אך אינה מפריעה – נידונה באותה מידה של נינוחות המחניפה לקהל כמו צמד המתווים העלילתיים האחרים.
באופן משונה, אף לא אחת מהדמויות כאן מתקשה להתמודד עם הגילויים הדרמטיים. האב-החבלן (שהוא גם אלמן זה שנים רבות) ושני האבות שלו אינם חווים איזו טלטלה רגשית מסעירה שעלולה להסיט את "קשר משפחתי" ממסלולו, שאמור לספק לצופה שהות מרגיעה בבתי הקולנוע. הנקודה המטרידה ביותר, זו של גילוי עריות אפשרי, אינה מעניקה לסרט מידה מתבקשת של כובד ראש – זהו, אחרי הכל, סבך עלילתי שיכול היה להחזיק סרט שלם – וכמו כל דבר פה נפתרת באופן הכי צפוי שיש.
לזכותו של "קשר משפחתי" עומדת הופעתו של קומיקאי המוזכר רק בשם אסטבן, ומגלם את דמותו של דביל מקומי המשמש גם כעוזרו של מנטרל הפצצות (וכמובן, לא הייתם רוצים אותו בסביבה בעת ביצועה של מלאכה עדינה זו). אסטבן, שנדמה כבן הלא חוקי של חבורת "הארטיסטים" ("Les Charlots"), שהומור הבורלסקה שלהם הצמיח כמה להיטים בשנות ה-70 – מעניק לסרט כמה מרגעיו היותר טובים.
"קשר משפחתי" הוא סרט חינני שנשען על נוכחותו הנעימה של צוות שחקנים שמתמזג היטב בסביבה הריאליסטית המתוארת בו. אף לא דרמה אחת מאלה המתוארות בו מאיימת לפגוע במזגו הטוב ובתחושה שאם רק אפשר היה, הסרט היה מעניק זר פרחים אביבי לאלה שבאו לצפות בו.
