בין המגרש לנעלי ריקוד: המחול בחייו של גברי לוי

עבור רבים, שמו של גברי לוי ז"ל מתקשר באופן טבעי לכדורגל, אבל לא תהיה זו הגזמה לטעון שהמשחק היה אהבתו השנייה. למעשה, עד עלייתה לאוויר של תוכנית הריאליטי "רוקדים עם כוכבים" ב-2005, ישראלים רבים לא היו מודעים לכך שלוי הוא לא רק חובב מחול מושבע, כמו גם אחד השמות הבולטים בתחום בארץ.

בהיותו נער בן 15 בפתח תקווה הוא החל לגלות עניין במחול והשתתף כרקדן בולט בלהקת "עלומים פתח תקווה", אותה הדריך יונתן כרמון. במסגרת פעילותו בלהקה הוא הופיע ברחבי הארץ ובחו"ל ובנה לעצמו שם בתחום מגיל צעיר - לא דבר מובן מאליו בישראל הפיפטיזית המאצ'ואיסטית.

"מגיל צעיר אני רוקד"', סיפר ב-2010 בראיון ל"בלייזר". "בימים הקדומים היו אומרים שלגבר שרוקד יש תכונות נשיות, ובחלק מהמקרים זה גם היה נכון, אבל לי זה מעולם לא הפריע. תמיד הייתי טיפוס די גברי וספורטיבי שהולך מכות עם כולם, אז לא יכלו לחשוד בי שאני בצד השני. היום הכל פתוח וגלוי, ומהארון יצאו גם מכונאים ונגרים, לא רק רקדנים. כמה מחברי הטובים הם גייז, ומצידי כל אחד יכול לחיות איך שהוא רוצה".

לא התרגש מהסטיגמה. לוי(צילום: יובל חן)

לוי אכן היה סטרייט, ובגיל 22 נשא לאישה, כמתבקש, את הרקדנית - לאה לבגורן, עמה עבר ב-1959 לארצות הברית. הוא הקים באמריקה את להקת "הצברים" (עמה אף הופיע בתוכנית האירוח האייקונית של אד סאליבן). לאחר שזכה להצלחה בנכר, הוא שב לישראל ושימש כעוזר אמנותי בלהקת "כרמים" ממנה צמח. ב-1973 הוא נקרא לנהל את להקת המחול של צה"ל, ועשה זאת במשך שלוש שנים. עם פירוק הלהקה, הוא הקים יחד עם יוצאיה את מה שהיה לגולת הכותרת של קריירת המחול שלו – "שלום 1976" שהופיעה בישראל ובעולם.

קריירת המחול הענפה של לוי המשיכה גם כשהדריך להקות מחול שונות, ביניהן להקות פעמי אביב, עמק יזראל, עמק הירדן, הגליל המערבי וותיקי פתח תקווה. הוא ביים את טקסי הפתיחה והסגירה של המכביה, וכן את קטעי המעבר באירוויזיון ב-1979 שנערך בירושלים. לצד כל אלה הוא תפקד ככוריאוגרף בהצגות בתאטרון הבימה.

עבד עם זמרים ושחקנים. לוי מפזז לצד ריקי גל(צילום: מאיר פרטוש)

כאמור, ב"רוקדים עם כוכבים" נחשף צד זה שלו בפני קהל רב בשעות צפיית השיא, והוא שימש כאחד השופטים המעניינים בתוכנית בשנים בהן לקח בה חלק. "הרעיון בליהוק השופטים ב'רוקדים עם כוכבים' היה לאו דווקא לקחת אנשים שכולם באים מעולמות הריקודים הסלוניים, אלא לבחור כאלה שמחוברים לריקודים, למחול, תנועה גם באזורים משיקים", מספר אסף גיל, מפיק ויוצר התכנית. "לגברי הייתה קריירה ארוכת שנים ומהמרשימות ביותר שהיו במדינה בתחום הזה. בעיקר בכל מה שקשור ללהקה שלו, 'שלום'. כשנפגשנו בזמנו הוא עשה עלי ישר רושם של איש שמעבר להבנה שלו בתחום המקצועי - הוא גם מאוד משעשע, ציורי וצבעוני. הוא היה אחד השופטים היותר עקביים שהיו לנו".

"אפשר להגדיר את הריקוד בתור תשוקה גדולה שלו, ואגב - זה לא ממעיט בערך הכדורגל בחיים שלו. הוא היה חלק מאנסמבל של שופטים והוא תמיד היה הוותיק יותר, המנוסה יותר, זה שנותן את הזווית הנכונה שאחרים לא נתנו. כל אחד מהשופטים הגיע מהמקום המקצועי שלו – אחד מריקודים סלוניים, אחר מעולם התיאטרון, אחר מעולם הקליפים והמחול. הוא השתלב שם נהדר".

מתוך ערב הוקרה למפעל חיים

ב-2009 העלה את המופע "ארצנו הקטנטונת" עם להקתו "שלום", שבו השתתפו 40 רקדנים, ארבע זמרות ו-20 נגנים. הוא והלהקה התמקדו במופע הזה בשירים וריקודים בעלי זיקה לארץ ישראל, או במילותיו – "החל משירי ראשונים, ריקודי עדות ושירי עולים, ועד ל'כולם מדברים על שלום' של מוקי". לצד כך יצר באותה תקופה עיבוד למחול ושירה למחזה "בוסתן ספרדי".

"רקדן זקוק לשליטה אבסולוטית על הגוף שלו, והוא מתאמן הרבה יותר מכדורגלן", אמר בראיון, והתייחס לשילוב שלפחות על פניו נראה לא שגרתי, בין

 שני תחומי העיסוק שלו. "מה שכן, למחול ולכדורגל יש הרבה במשותף: שניהם תחומים גופניים שמצריכים מחשבה ווירטואוזיות ברגליים. כשאני רואה את מסי ורונלדיניו עם הכדור, אני מרגיש שהם רוקדים כדורגל".