בגיל 90 אבא עבר לגור אצלי. והוא לא רוצה לחיות
דבר לא הכין אותי למפגש עם הזיקנה, עם ביטוח לאומי, עם תאגידי המטפלים, עם האטימות, ובעיקר עם חוסר האונים והאומללות של אבא, פעם פלמ"חניק גיבור, שאומר לי עכשיו: "תראי מה אני מעולל לך". כלום לא עוצר את הדמעות. לא את שלי ולא את שלו
אין דבר יותר מכמיר לב מלראות הורה מזקין מול פניך.
אבא שלי הוא בחור בן 93. למה "בחור"? כי בראש שלו הוא עדיין בן 19, רץ על הג'בלאות עם רובה סטן על הכתף, יושב עם החבר'ה שלו מהפלמ"ח סביב מדורה, מדריך עולים חדשים, מקים קיבוצים, משתתף במלחמות וקובר חברים.
לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
לפני כמה שנים, כשעלינו לקבר של דוד שלי שנהרג במלחמת השחרור, אבא הסתובב בין הקברים ושמעתי אותו מדבר אליהם. "מה, שלמה, גם אתה פה? לא חשבתי שנהרגת".
הוא קורא לי, "בואי רגע", ומספר לי על משה אחד, שהיה הבן של ההיא, ושגם הוא נהרג. "תראי, פה הוא קבור, ממש לידי אחי", אמר והמשיך לצעוד בין חלקות הקבר, מדבר אליהן כמי שמכיר את מי שטמון מתחת. כולו היה מלא צער וכאב עד שלא יכולתי עוד לעמוד בפרץ של אב שחי את עברו וגררתי אותו משם בתירוצים חסרי היגיון.
אז זה אבא שלי, אליהו. עד גיל 90 הוא היה בסדר גמור, עד כמה שניתן בגילאים הללו, והתעקש להסתדר לבד. אבל אז הוא קיבל זיהום, ובגלל גילו זה הלך והסתבך. הוא הצליח לצאת מזה חלקית, ממש בעור שיניו, והחלטתי לקחת אותו אליי הביתה.
זה חשף אותי לזיקנה במלוא הדרה הלא מזהיר, המעורר מחשבות והמפחיד. דבר לא הכין אותי לביטוח לאומי, לתאגידים של עובדים זרים, לרופאים ולבתי חולים, לאטימות של אנשים שלא מדברים אליו אלא מעליו, וכשאני אומרת להם שהוא מבין ושומע וצריך רק לדבר בקול רם, הם מחייכים בנימוס ופונים אליו למשך דקה או שתיים ואז פונים אליי שוב.
עובד סוציאלי מביטוח לאומי בא לביקור בית וטען שלדעתו המקצועית הכול בסדר למרות ההוכחות הברורות בשטח והניסיונות שלנו לשכנע אותו אחרת. אחרי שהוא הלך אבא פנה אליי ואמר: "תראי מה אני מעולל לך".
העברתי את המכתב לביטוח לאומי שהתעקשו להגיע לביקור נוסף. סירבתי בתוקף ולא בנועם, מודה. פעם אחת הספיקה לי.
בהתייעצות עם עורכת דין היא הסבירה לי שהמכתב של הרופא מספיק ואין צורך בביקור של עובד סוציאלי. בנוסף, אמרה, אם תהיה בעיה אני אבוא ללא חיוב נוסף לסניף של ביטוח לאומי. רק שאגיד שעה ויום והיא תתייצב. הצלחתי למלמל "תודה רבה".
ועכשיו הגיעה הפרוצדורה מול תאגידים של עובדים זרים, רשות האוכלוסין וההגירה וחברות כוח האדם. הייתה כאן התנגשות בין כל אחד מהגופים האלה והדרישות שלו לבין חוסר ההבנה שלי וריבוי טפסים. תחתמי פה ופה, תחתמי פה ופה. זה אף פעם לא נגמר.
פנינו לתאגיד לעובדים זרים על מנת למצוא מטפל לאבא. ראיינו כל כך הרבה מועמדים, אבל הבנו שזה פשוט בלתי אפשרי לעמוד בתנאים. לא שלנו, חלילה, אלא שלהם. יום חופש פעמיים בשבוע, שכר שסוכם טלפונית אבל בשיחה פנים מול פנים עלה דרמטית ובאופן חד צדדי, חוסר רצון מופגן לטפל באבי בלילות, דרישות לקבל שירותים בנפרד (?!) וחופשת מולדת פעמיים בשנה. החלטנו להביא מטפל זר מחו"ל.
חודש וחצי לקח עד שהוא הגיע. ולצערנו לא הסתדר.
המשכנו לבדוק עוד עובדים. הראשון רצה 7,500 שקל בחודש. הסברנו לו שאין לנו אפשרות כלכלית לשלם את הסכום הזה. גברת, הוא אמר לי, אם את לא תתני לי - מישהו אחר ייתן. לך על זה, עניתי לו.
השני, התברר, גנב מהמעסיק הקודם שלו. שיחת טלפון לתאגיד איששה זאת.
השלישי לא הגיע וגם לא טרח להודיע.
לרביעי לא התאים מקום המגורים.
לחמישי לא התאים עוד אדם בבית.
לגבי השישי היה חשש שהיכה את המטופל שלו, שנפטר מאז. אל תיכנסי לזה, אמרה לי מישהי מתאגיד העובדים הזרים. שאלתי אותה מה ניתן לעשות על מנת למנוע מצבים כאלה. אין מה לעשות, יש לו ויזה חוקית, היא ענתה. ואם הוא יהרוג מישהו? שאלתי בתמימות בלתי נתפסת. תגידי תודה שהצלחת להציל את אבא שלך, היא הפטירה. היום הבחור ממשיך לטפל בקשישים.
המשכנו ככה, עוד ועוד מועמדים, עד שמצאנו את הנוכחי. להכניס עובד זר הביתה, 24/7, זה לא משהו פשוט בכלל. אבל גם לזה הסתגלנו. אלוהים עדי.
כואב לי על אבא שלי, שמבין הכול ואינו מעוניין לחיות. הראש בסדר אבל הגוף בוגד. אני רואה אותו כל בוקר נאבק לקום לבד מהמיטה, גורב גרביים שמחליקים על רגליו הדקות לעבר קרסוליו, הולך לשירותים בצעדיו הקטנים, שוטף פנים ומכניס את השיניים התותבות לפיו. פעולות שלוקחות לנו כמה דקות לוקחות לו חצי שעה. סבלנות זה שם המשחק פה.
אחי אמר לי פעם "יש לך קרח בעורקים במקום דם". זאת לא הייתה מחמאה. אבל כן, זה נכון בחלקו.
כשהוא לא מבין למה הוא חי, כשהוא חוזר ואומר לי "אני מביא לך צער", אני מחבקת אותו ואומרת לו שהכול בסדר, איזה שטויות שהוא מדבר, ושאין מה לדאוג.
שאלוהים יסלח לי, אני משקרת לו על בסיסי יומי.
אני כבר לא זוכרת מה זה לישון 8-7 שעות רצוף. בשעות הקטנות של הלילה אני מוצאת את עצמי מסתובבת בבית, לעיתים בוכה במשך דקות ארוכות ללא שליטה, יורדת לחדרו ובודקת שהוא מכוסה, שמעקה המיטה שלו מורם. שהוא נושם.
אם אני כבר ישנה, אני דואגת להישאר עם עין אחת פקוחה ואוזן אחת כרויה, כדי שאם הוא צריך משהו, אהיה שם. אני מודאגת באופן קבוע מבריאותו ומודעת לצרכיו עוד בטרם ידבר. מספיק מבט עיניים ואני יודעת מה הוא צריך.
אני לא מבינה לאן נעלם אבא שלי, שהיה גבר שבגברים. "עשיתי את שלי", הוא חוזר ואומר, "לא ציפיתי להגיע לגיל הזה. חשבתי שאמות בגיל מוקדם יותר".
לפני שנים הוא הכין צוואה וקבע שאני אהיה המוציאה לפועל. לפני זה הוא שאל אותי אם אהיה מוכנה לתת לו ללכת. "את תהיי מסוגלת? אני לא רוצה לחיות עם צינורות בגוף. את תדאגי לכך?".
חשבתי על זה רבות במשך זמן רב. כשיגיע יומך, אבי היקר, אני מאחלת לך ללכת לישון בריא ולא לקום. מיתת נשיקה. אבל אם לא יהיה כך, אני אעשה את רצונך. אתה מבין, אבאל'ה שלי? אני אוהבת אותך. הרבה יותר ממה שאתה משער.
לפני ששלחתי את הטור הזה נתתי לאבא לקרוא אותו. גם הוא בכה.
- אפרת כהן היא עובדת הייטק ותושבת צור הדסה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
