לראות את ניק קרשאו והתומפסון טווינז על התמזה
20 אלף בריטים מחופשים וכמה ישראלים עם עיניים נוצצות מנוסטלגיה, חגגו את הפופ של שנות ה-80 במהדורה העשירית של פסטיבל Rewind על גדות התמזה. קים וויילד, ג'ימי סאמרוויל ואפילו מארק אלמונד שהבריז לנו, הופיעו על הבמה עם השירים שהפכו ללהיטים כשכריות כתפיים עוד היו חוקיות
כשירד הערב על היום השני של פסטיבל Rewind South, שנערך בסוף השבוע האחרון בעיר הנלי שעל גדות התמזה, האופוריה עלתה על כאבי הרגליים. גם עמידה של עשר שעות בשורה הראשונה מול הבמה לא הצליחה לשבור את חבורת הישראלים חדורי השליחות שהתמקמו שם. אחרי הכל, כמה פעמים כבר יוצא להגשים חלום ילדות? מוקפים ב-20 אלף בריטים וקומץ סקנדינבים, צפינו איך בזה אחר זה גיבורי הנעורים שלנו חוזרים אל השירים שהביאו אותם אל פסגות המצעדים.
כל מי שהתמזל מזלו להתבגר בישראל של שנות השמונים ולהתאהב בפופ הבריטי, יכול להזדהות עם הכמיהה ותחושת הריחוק, שחשנו כשקראנו במגזינים על ההופעות של האמנים האהובים עלינו - שאך מעטים מהם הגיעו עד לישראל. בשנות התשעים ה-MTV הגיע לארץ, אך אותם אמנים כבר רצו להתנער משנות הסינתיסייזרים וכריות הכתפיים והמצעדים נשטפו בפלנל וגראנג'.
בשנים האחרונות, בזכות היכולת לאתר שותפים לכל תחביב, יוצאים מהארון חובבי האייטיז הישראלים במסיבות, תוכניות רדיו וקבוצות פייסבוק - בהן ניתוח דקדקני של מצעד הפזמונים של רשת ג' לפני 35 שנה, הוא דרך חיים. פסטיבל Rewind נועד בדיוק לאנשים כאלה. הפסטיבל שחגג עתה את שנתו העשירית, מרכז כוכבים משנות השמונים, לשלושה ימים של נוסטלגיה מתוקה. הליינאפ מורכב בעיקר מגברים, כוכבי סינת'-פופ, שפוזלים לאר אנ' בי. הקהל, שממוצע הגילאים שלו סביב ה-50, מחופש לאייקונים של התקופה ועושה הרבה כבוד לסטארים של אתמול.
הנלי היא עיירה ציורית מהמאה ה-13 שנודעת בתחרויות החתירה שהיא מארחת ובאחוזה הנרחבת של ג'ורג' הריסון שהתגורר בה עד מותו, והיא מקיימת את הפסטיבל מאז 2009. לכבוד יום הולדתו העשירי, כיכבו בריוויינד האמנים שגם השתתפו בפסטיבל הראשון: קים וויילד, ניק קרשאו, בילי אושן, מידג' יור, Heaven 17, האוורד ג'ונס וצ'יינה כרייסיס.
מי יהיו אנשי השנה במוזיקה? הצביעו במצעד השנתי של ynet וגלגלצ
את אדי לנדן, הגיטריסט ומחצית צ'יינה כרייסיס (גארי דלי הוא החצי השני), חייכן ונמרץ עם מבטא ליברפולי חמוד, פגשנו מאחורי הקלעים יום לפני הופעתו. הוא הגיע מוקדם כדי לספוג את האווירה ואחרי הופעה של אודיסי ("אני מת עליהם") התיישבנו לפטפט קצת. "אני מגיע הרבה לתל אביב, רוכב באופניים ליפו, מבקר בכל החנויות בשוק", הוא מפתיע. "לצד צ'יינה כרייסיס, שזה העיסוק העיקרי שלי, אני מלמד פזמונאות ופרפורמנס במכון ליברפול לאמנויות הבמה. או כפי שמכנים אותו בעולם, 'המכון של פול מקרטני'. אז שולחים אותי לארצות שונות לערוך אודישנים לתלמידים - בישראל, בקוריאה או בסין".
אגב צ'יינה, כמה פעמים ביקרת בסין?
"תאמיני או לא, לפני כמה חודשים הייתה הפעם הראשונה".
בשלושים השנים האחרונות הייתם בחופש?
"היית חושבת שכן, מה? אבל בעצם אנחנו פעילים כל הזמן, רק לא הקלטנו חומרים חדשים. המון הופעות במזרח הרחוק, סינגפור והפיליפינים. אנחנו מופיעים מעכשיו רצוף עד מאי 2019. לצערי, לא בישראל, למרות שנשמח אם יהיה אמרגן שירים את הכפפה".
אתם מופתעים מהצמא של הקהל למוזיקה שלכם?
"השנה הוצאנו אלבום ראשון מזה 15 שנה עם חומרים חדשים. האלבום יצא במימון המונים ולשמחתנו תוך שבוע הגענו ל-287% מסכום היעד, אז כן, הופתענו מאוד. אבל אני מודע להשפעה של הלהקה על הדורות הבאים. יוצא לי המון לשמוע שירים חדשים ואני חושב שזה נשמע ממש כמוני. יש גם אמנים שמודים בפה מלא שהושפעו מאיתנו, כמו Gotye ו-Empire of the Sun.
ניק קרשאו בשיאו
בין המופיעים בפסטיבל יכולתם למצוא את האוורד ג'ונס לצד ניק קרשאו. השניים שהוצגו כיריבים במגזיני המוזיקה, הם דווקא חברים ותיקים בעולם האמיתי. על אף ההתרגשות שעוד זכורה מהופעתו של קרשאו בבריכת הסולטן בירושלים ב-1988, אם עליי לבחור מי מהם מופיע טוב יותר, מיסטר ג'ונס ייצא כשידו על העליונה.
עוד בערוץ המוזיקה:
סטטיק ובן אל: "הרחוב המליך אותנו - לא נבגוד בו"
שקט, מצלמים: הקליפים הגדולים של MTV
השירים הגדולים של אגדת הסול אריתה פרנקלין
שיאו של היום הראשון נרשם בהופעתו של מידג' יור, אחד האמנים המצליחים של העשור ההוא. מלבד העובדה שהיה שותף לכתיבת Do They Know It's Christmas של סופרגרופ הצדקה בנד אייד (הסינגל השני הנמכר ביותר בבריטניה אי פעם), יור גם אחראי ללהיטים Fade To Gray של ויסאז', Dancing with Tears in My Eyes של להקתו אולטרווקס, וכמובן If I Was שהוציא כאמן סולו והגיע למקום הראשון בבריטניה. יור העניק לקהל ביצוע מרטיט של כל אחד מלהיטיו המוזכרים (פרט לזה של בנד אייד) והותיר תחושת מרוממת באוויר עם לכתו.
צרות של עשירים
מגמה מעניינת מתגלה אחרי כמה הופעות, מרבית המופיעים הקיפו את עצמם בנגנים צעירים מאוד, בתחילת שנות העשרים לחייהם, אולי כדי לאזן את ממוצע הגילאים על הבמה. מהתלמידים של לנדן, דרך קים וויילד שהגיעה מחוזקת באחיינית כזמרת ליווי ועד לטום ביילי מתומפסון טווינס, שמופיע מוקף בשלוש נגניות צעירות ובלונדיניות מאוד.
במקרה של ביילי, פסטיבל ריוויינד היה מה שעודד אותו לחזור לנגן את שירי להקתו, שזכתה להצלחה עצומה בשנות השמונים (שיאה במופע "לייב אייד", שם ביצעו את החידוש לשירם של הביטלס Revolution, כשמאחוריהם בתוף מרים מלווה אחת ששמה מדונה).
ריוויינד 2014 שבר את הצום שלך, בכל הקשור לתומפסון טווינס.
"נכון, מופע ראשון עם השירים האלה אחרי 27 שנים! הרגשתי כאילו אני מושלך לגוב האריות, אבל קבלת הפנים הייתה נהדרת".
במקביל להופעות עם להיטי העבר, בין השאר כמופע החימום לקלצ'ר קלאב וא-הא, אתה ממשיך גם בקריירת הסולו ולאחרונה הוצאת את האלבום Science Fiction, שמתחת לעליצות המוזיקלית שלו עושה רושם שאתה חווה את ההווה כדיסטופי למדי.
"לעיתים צריך להיות ציני לגבי הרעיונות שגורמים לכולם לעשות קפיצת ראש לתוך העתיד. הם לא תמיד רעיונות נכונים. האירוניה שבמוזיקת פופ היא שזהו מוצר צריכה להמונים, אך באותה העת היא מנסה לשנות את החברה. אני לא מרגיש שהפופ ממלא את הפוטנציאל שלו. לפחות זה מה שאני רציתי לעשות - נכנסתי לעסק הזה בשביל שינוי חברתי, התמרדות".
יש לך מושג מה חושבים התאומים האחרים, אלאנה (אשתו לשעבר של ביילי) וג'ו, על התחייה שהענקת לשירים שלכם?
"לא ממש. אבל אני לא מופיע כתומפסון טווינס. אני מבצע את השירים שכתבתי. הם לא רצו לקחת בזה חלק, ולא התחשק לי לגרור אותם חזרה לתוך זה בעל כורחם. הם עברו הלאה, לתחומים אחרים, בעוד אני נותרתי במוזיקה באופן מוחלט. הרגיש לי טבעי לעשות רטרוספקטיבה בשלב מסוים.
לקח לי זמן להתרחק לפני שחשתי שאני יכול לחזור למוזיקה הישנה שלי. זה לא רק הקשר האישי ביני לבין אלאנה, פשוט לא רציתי שיראו אותי רק כמוזיקאי פופ. למרות שאני מודע לכך שמדובר בצרות של עשירים. הייתי צריך את המרחק. אבל גם גיליתי שאני אוהב את זה בכל מאודי, יש לפופ מקום חשוב מאוד בלב שלי. אז למה לא? אני מודה שגם חששתי שאם לא אעשה את זה בזמן הקרוב, ההזדמנות תחלוף".
הופעתו של ביילי בפסטיבל, עם כל הלהיטים הכי גדולים ומרטיטים של התומפסונים, הייתה יריית הפתיחה לערב עמוס ריגושים וצמרמורות עונג. מרולנד גיפט, שהעניק ביצועים נהדרים לשיריםFine Young Cannibals - Suspicious Minds, She Drives Me Crazy ו-Good Thing. דרך Heaven 17, חלוצי הסינת'-פופ, עם Temptation ו-Come Live With Me. וקים וויילד, זוהרת כתמיד גם בעשור השישי לחייה, שנראתה כמו שילוב של מרילין מונרו ואופנוענית מהעתיד. You Came, Cambodia, Kids In America ועוד הוטחו בפני הקהל הלהוט, ונראה היה שהיא מרגישה בבית.
ג'ימי סאמרוויל, שפתח את הסט האקסטרווגנטי שלו עם You Make Me Feel של סילבסטר, ניצל את הבמה כדי להזכיר שמחוץ לפסטיבל, החיים ממש לא דבש בכל הנוגע לזכויות להט"ב או סיוע לנשים מוכות. "אומרים שפופ לא צריך להיות פוליטי. שטויות. אני לא נכנסתי לזה כי רציתי להיות פופסטאר, אלא כי רציתי לעורר מהומה". הוא ביצע את Tomorrow (על אישה מוכה שעוזבת את בן זוגה) ואת להיט הענק Don't Leave Me This Way. כל חובב מוזיקה שצפה בטלוויזיה בשנת 1986 נתקל בקליפ הזה, אולי המשודר ביותר בישראל של אותה שנה. בשיר מתארחת שרה ג'יין מוריס, זמרת ג'אז בעלת קול נמוך שהשלימה את הפלצטו של סאמרוויל. מוריס הפתיעה על הבמה והשניים שיחזרו את הקסם של אז.
אחרונים חביבים בפסטיבל היו OMD, או "תמרונים תזמורתיים בחשיכה", כפי שהכירו אותם בארץ. במפתיע, מי שציפה לשורה של סינתיסייזרים והופעה קפואה א-לה קראפטוורק קיבל את אנדי מקלאסקי בתפקיד מיק ג'אגר אפליפטי. שעה תמימה קפץ מקלאסקי בן ה-59, התרוצץ ורקד ("הסוד? רקדו כאילו אף אחד לא צופה בכם. בעיקר הילדים שלכם", אמר) לצלילי Enola Gay, ו-Tesla Girls. החצי השני של הצמד, פול המפריז, שדווקא כן בילה את רוב ההופעה מאחורי הקלידים, צעד קדימה לשני הפייבוריטים הפרטיים שלי, Souvenir ו-(Forever (Live And Die, והרטיט את לבי בפעם המי-יודע-כמה באותו ערב.
