ביקורת סרט - "עשיר בהפתעה": אל תאמינו להייפ
אף ש"עשיר בהפתעה" עשה היסטוריה בקופות ועשוי לשנות את האופן שבו אסייתים מיוצגים בקולנוע המסחרי - מדובר בעוד קומדיה רומנטית שגרתית ולא מאוד מעניינת
לא פעם תרגומי שמות של סרטים לעברית זוכים לגלגול עיניים מוצדק מצד חובבי הקולנוע המקומיים. ככה זה כשהמפיצים מנסים לקרוץ כמה שיותר לקהל המקומי תוך שימוש במניפולציות שונות (ראו ערך The Martian בכיכובו של מאט דיימון שהפך ל"להציל את מארק וואטני" על משקל "להציל את טוראי ראיין"). במקרה של Crazy Rich Asians, שובר הקופות המפתיע של השנה - התרגום חורג הרחק מהמקור. שמו בעברית "עשיר בהפתעה" ככל הנראה נועד לשוות לו נופך של קומדיה רומנטית ולא סרט על אסייתים עשירים משוגעים, שעלול להרחיק את הקהל מבתי הקולנוע.
אף שהשם המקורי של הסרט הרבה יותר מסקרן וטומן בתוכו משמעויות נסתרות, נראה כי דווקא הפעם המפיצים קלעו בול. על אף הכתרים השונים שקושרים לו ברחבי העולם והגדרתו כסרט פורץ דרך, "עשיר בהפתעה" הוא לא יותר מעוד קומדיה רומנטית, עם כל הקלישאות הנלוות לז'אנר, ועם חידוש אחד מרכזי - כל השחקנים אסייתים.
לעוד ביקורות קולנוע:
מדובר בעיבוד של הבמאי ג'ון מ. צ'ו לרב המכר של הסופר הסינגפורי-אמריקני קווין קוואן. הסרט נטול הכוכבים הזה הרוויח בסוף השבוע לפתיחתו בצפון אמריקה 34 מיליון דולר, התברג בקלילות למקום הראשון בטבלת שוברי הקופות וכבר מתוכנן לו סרט המשך. זוהי ללא ספק אחת התופעות הקולנועיות המפתיעות והמדוברות של סוף הקיץ - תקופה שאינה מאופיינת בשוברי קופות. באמריקה מתייחסים אליו כאל תופעה תרבותית של ממש, אבן דרך בייצוג אסייתים על המסך הגדול, שכן לרוב הם מקבלים תפקידי משנה בקולנוע המסחרי. חשוב להדגיש: לא מדובר פה בעוד ניסיון לקרוץ לקהל הסיני הרחב - מגמה שהולכת וגדלה בשנים האחרונות - אלא בסרט שיש בו אך ורק קאסט אסייתי, מלבד כמה לבנים שמבליחים לרגע קט.
כמובן שבשיח של היום שנותן דגש מיוחד לייצוג מיעוטים בקולנוע, מדובר בצעד גדול. מאחר ומדובר גם בהצלחה קופתית מסחררת, אליה שותף קהל לבן, אפשר גם להבין את ההתמוגגות מעבר לים - במיוחד של כותבים אסייתים-אמריקנים שטוענים שסוף-סוף נשמע קולם. אולם אם מתייחסים אל "עשיר בהפתעה" כסרט נטו ולא כמסמך ייצוגי שעושה היסטוריה, מדובר באכזבה.
במרכז הסרט עומדים רייצ'ל צ'ו (קונסטנס וו), פרופסורית מבריקה לכלכלה בניו יורק, ובן זוגה בשנה האחרונה ניק יאנג (הנרי גולדינג). רייצ'ל כמעט ולא יודעת דבר על משפחתו של ניק וכשהוא מזמין אותה להצטרף אליו לחתונת חברו הטוב בסינגפור היא נענית לכך. בדרך לשם רמזים שונים מצביעים על עושרו של ניק, אבל שום דבר לא מכין אותה לגילוי כשהיא מגיעה לאחוזת המשפחה. אז מתברר לה שניק הוא נצר לאחת המשפחות העשירות בסינגפור וככל הנראה הרווק המבוקש ביותר במדינה המרוחקת. מפה העניינים כמובן מסתבכים - רווקות סינגפור מתנכלות לה בעוד אימו מסרבת לקבל את פשוטת העם שנכנסת לחיי בנה, וכצפוי, גם היחסים בין השניים עולים על שרטון.
זה כמובן הבסיס של אינספור קומדיות רומנטיות שכבר ראינו. כעיקרון אין בכך שום בעיה, אבל גם סיפור אהבה צריך לדעת איך לספר. קחו למשל את ניק - מלבד העובדה שהוא עשיר וצנוע ונראה כמו התשובה האסייתית ל"הרווק" (בדיחה מוצלחת בסרט), אין בו שום דבר מעניין. מגיל צעיר המשפחה שלו הכתירה אותו כיורש העצר והוא נאלץ להסתובב עם הנטל הזה כל החיים, וזהו בערך. גם את רייצ'ל אפשר לסכם כך. נכון, היא פרופסורית לתורת המשחקים, אבל בפועל לא מפגינה יותר מדי כישורי חיים או יכולת לקרוא את בני האדם בסביבתה.
ברקע, ככל הנראה כדי להימנע מקלישאת הסינדרלה, מוצג גם סיפורה של הדודנית העשירה של ניק ובעלה, שכמו רייצ'ל, גם הוא פשוט עם. בעיות הנישואים שלהם אמורות להוות מראה לחיים העתידיים של רייצ'ל וניק, אבל בפועל גם הם משעממים למדי ומסיתים מהעיקר. הקונפליקט בסרט נובע מהצורך של ניק לרצות את משפחתו מול אהבתו לבת-זוגו - תשתית מוכרת במיוחד בתרבות המערב. אולם פה נוסף לה נדבך נוסף - מקומה של המשפחה בתרבות המזרח עדיין נוכח מאוד וגובר על ערכים כמו אינדיבידואליזם, הגשמה עצמית ואושר, שמאפיינים את רייצ'ל הקרייריסטית המכונה "בננה" - צהובה מבחוץ אבל לבנה מבפנים.
אולם עיקר האכזבה בסרט לא קשורה לסיפור האהבה הבנאלי, אלא דווקא לחיי העושר הראוותנים שהובטחו בשם המקורי ליצירה. מלבד כמה מסיבות פרועות ובתים ענקיים, העושר לא באמת מנקר עיניים, וכלל לא מהנה לצפייה. מלבד כמה משוגעים (בראשם הדודן ברנארד טאי בכיכובו של ג'ימי או. יאנג מ"סיליקון ואלי"), רוב הדמויות נורמליות לחלוטין, ואם תחליפו אותם בדרום אמריקנים, תקבלו טלנובלה טיפוסית מערוץ ויוה פלוס.
ובכל זאת, אי אפשר לקחת מהסרט את רגעיו הטובים. מלבד ברנארד שמארגן מסיבת רווקים פרועה על ספינת מסע, חברתה של רייצ'ל, פייק לין
(הראפרית אקוואפינה), גונבת את ההצגה בכל סצנה שבה היא משתתפת. אליה אפשר לצרף גם את המשפחה ההזויה שלה (סוף סוף אסייתים משוגעים) וקרוב משפחה נוסף של ניק שנרתם לעזרתה של רייצ'ל.
זה לא סרט גרוע ולפרקים יש בו גם כמה רגעים שמעלים חיוך. אבל כמכלול הוא לא שונה במאום מהקומדיות הרומנטיות ששלטו בשנות ה-90 בקולנוע ושנעלמו עם השנים מהמסכים - יש שיגידו שבצדק. מי שמתגעגע לסרטים ההם, סביר להניח שיהנה גם מהנוכחי.
