"אל נקמות": הזנות מעולם לא נראתה טוב יותר
גם מאה שנה לאחר שנכתב, המחזה "אל נקמות" של שלום אש מצליח לבעוט חזק במוסכמות. העיבוד של איתי טיראן ודני רוזנברג לתיאטרון הקאמרי מנקה את המלודרמה ומתעקש על המורכבות של הדמויות
המחזה "אל נקמות" מאת שלום אש נכתב לפני יותר ממאה שנים ונחשב אז למחזה שערורייתי ונועז, מאחר שנגע בצורה בוטה בנושאים רגישים כמו זנות בחברה היהודית, אהבת נשים, צביעות של אנשי דת, והקשר הישיר בין כסף לכבוד בקהילה היהודית.
במרכז העלילה יענקל שפשוביץ', יהודי דתי המתקיים מבית זונות שהוא מחזיק במרתף ביתו. על אף מעמדו המפוקפק הוא מבקש לחתן את בתו היחידה, רבקל'ה, לבחור ישיבה מכובד. לשם כך הוא מוכן לתרום סכומי כסף גדולים לבית הכנסת ולכתיבת ספר תורה. אבל מתברר שרבקל'ה מאוהבת במנקה, אחת הזונות מהמרתף, והעסק משתבש לחלוטין כשהסרסור המנהל עבור יענקל את בית הזונות מחליט לצאת לדרך עצמאית, ומפתה את מנקה ורבקל'ה ללכת עימו.
העיבוד שיצרו איתי טיראן ודני רוזנברג מצליח לנקות את המחזה הישן מחלק מההגזמות המלודרמטיות שלו. הוא גם מצליח להציג את המורכבות של כל הדמויות, גם השליליות. טיראן כבמאי העמיד הצגה מרוכזת ודינמית על במה דו-מפלסית מרשימה שעיצב ערן עצמון, וגם הוציא ביצועים חזקים מצוות השחקנים, הכולל בין השאר את מיה לנדסמן, נטע פלוטניק, יואב לוי, ירדן ברכה וערן מור. בתפקידים הראשיים ניתן לציין את אלון דהן, כיענקל האומלל, המרגיש שהאל נוקם בו על חטאיו, והלנה ירלובה, כאשתו הקשוחה, שרה, הנלחמת בציפורניים להציל את בתה. שניהם מצוינים, אך ההצגה מצליחה לרגש בעיקר בזכות הביצוע הנקי והחשוף של ג'וי ריגר ואנסטסיה פיין, כרבקל'ה התמימה ואהובתה מנקה. התמונה של שתיהן רוקדות בגשם הוא רגע של פיוט טהור המייצר אנטי-תזה לכיעור ולניצול של שאר היחסים המוצגים על הבמה. גם אחרי מאה שנה הדרמה הנועזת של אש מצליחה לבעוט חזק במוסכמות ולעורר רגשות עזים. הישג מרשים.
"אל נקמות", התיאטרון הקאמרי
הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות".
"אל נקמות"
מומלצים
