חבל הטבור
פחדתי לכתוב על הרגע הזה. ידעתי שלא אוכל להסביר. חששתי לחטא בחטא ההיבריס. להכעיס, להתגרות באלים. לגעת בקודש הקודשים. לנסות לבטא במילים נס אלוהי קטן משלי.
ועדיין... אני אנסה להסביר במילים.
מישהו פעם אמר לי שהמאבק הפנימי העתיק ביותר, הוא המאבק בין הנפש הבהמית לנפש האלוהית ששוכנת בתוכנו.
כמה המאבק הזה מהותי עבורי.
אני מתמלאת בגעגוע לנפש האלוהית ונמשכת מטה ליצר הגוף הבהמי שלי.
אבל באותו הרגע. באותו היום. היה חיבור מושלם בין הגוף לנפש ששוכנת עמוק בתוכי וזה הגוף ששימש כלי בידי שמיים. בידי הנשמה האלוהית.
ידעתי שאלד באותו היום. ניסיתי להכין את עצמי, אבל אי אפשר להכין בת אדם לבריאה. זה כמו להתבונן במפץ הגדול ולדעת שהוא עתיד להתחולל בתוכך.
למרות שיש לי כבר שתי ילדות פלאיות משלי מחכות לי בבית. למרות שעברתי את זה כבר פעמיים. עדיין התמלאתי פליאה ודאגה. דאגה שכל אמא מכירה מקרוב. אמא שחוששת לחיים שעומדים להיוולד. דרכה.
זכיתי ללידות יחסית קלות, רוויות במשככי כאבים משכרים ומרגיעים. לא התנגדתי אליהם ביקשתי דרשתי אותם. כזאת אני.
מאמינה בטבע אבל גם נעזרת ונתמכת בקדמת הרפואה המערבית.
זה משונה איך פעמים רבות כל כך אני שוכחת אותו. את הקול הפנימי שלי. אני ניזונה מדעותיהם של אנשים סביבי. מקולות שבאים מבחוץ. אבל באותו הבוקר, הייתי מונחת בשקט בתוך עצמי. מחוברת לחבל הטבור הפנימי שלי.
התעקשתי והודעתי לכל מי שסביבי שלא יורידו לי את המים לפני שאצא להליכת בוקר מוקדמת עם אימי ואהובי. וכך היה. הלכנו שלושתנו בשעת בוקר, בדומיה מוחלטת להליכה רגלית.
שבת בבוקר, שקט ברחובות העיר. מעט אנשים רצים. נוסעים על אופניים.
מולם חולפת אישה אחת עגולה והרה עם בטן מפוארת וענקית. מתהלכת לה כמו מלכה גאה עם פיג'מה. מתעקשת לנגן בקול רם מוסיקת יוגה ומדיטציה, לרקוד יחפה על הדשא הרטוב שבפארק.
הנה אני מזמינה את בן זוגי ההמום לרקוד איתי. משוכנעת, ולו לרגע. שהבנתי משהו על החיים.
מבינה שזה אפשרי עבורי לחיות טוב. שזה בעיקר החלטה שלי עם עצמי. וכמה נעים זה. לשכון לרגע בתוכי, בתוך החיים הקסומים הבנאליים שלי. בתוך הגוף הנשי, האנושי שלי.
הבנתי שמה שאני כמהה לו יותר מהכול הוא לקחת חלק בחיים שלי. להיות נעימה ורכה עם עצמי. ללכת כל בוקר בטבע. להקשיב למוסיקה. לאהוב את עצמי.
כשהשעה הגיעה על פי האינטואיציה וההובלה שלי, הגיעה המיילדת לחדרי ונדהמה לגלות סט מפואר של סרט שביימתי אני לעצמי. מטריית תאורה של בעלי חובב הצילום, מצלמת גו-פרו תת ימית מודבקת מעל מיטתי ושתי סבתות ישובות צייתניות כמו גרציות על ספסל העיר, בדריכות אוחזות ידיים בשקט לצד מיטתי.
ומשמאלי עומד לו, אהוב אחד נרגש, אב ילדיי שאוחז בידיי.
סרט הודי משונה ביימתי לעצמי ועדיין, זה מה שבחרתי. ככה דמיינתי את הרגע הזה. מוסיקת מדיטציה ברקע. שתי הסבתות אוחזות ידיים. מריעות ומעודדות אותי. אחת מהן, פולנייה במקור, כמעט ולא עמדה במתח וזעקה ללב השמיים ״תדחפי תדחפי. קדימה את יכולה. אני לא עומדת בזה. תדחפי...״
יחד שתיהן דחפו אותי כשבן זוגי נרגש ודומע. רופאה אחת מרוכזת ומנוסה, מנסה להישאר מקצועית ושלווה בלב הדרמה האנושית הביזארית הזאת.
ושם במרכז כל ההתרחשויות אני מתכנסת. מסוגלת להרגיש את עצמי בתוך המחזה המשונה העתיק, האלוהי והרגעי. אני דוחפת שם בכל כוחי.
ואנחנו שנינו, בן זוגי ואני. בחרנו להיות מופתעים.
תשעה חודשים לא גילינו, הסתרנו מעצמנו את מין ילדנו, כי ידענו שברגע האמת נודה על כל נשמה שתבחר להגיע אלינו, לשכון בביתנו, עמוק בליבנו.
זמן קצר זה לקח אבל אני, כמו אתלטית אולימפית. כמו חיה בטבע. כמו אלה מיתולוגית. נותנת את כל מה שיש בכוחי לתת. ובמו ידיי אני מוציאה לאוויר העולם את התינוק שלי.
כזאת מין התרגשות. אופוריה משונה מהולה בדאגה לשלומו. לקחו כמה שניות ארוכות עד שהמיילדת הזכירה לנו לבדוק את מין התינוק. ובן זוגי בדק וצעק לתדהמתי: ״זה בן !״.
לא ידעתי שיש לגוף שלי יכולת עד להפתיע ולשמח אותי ככה. חשבתי שאני מסוגלת ליצר בנות, מאחר ואני נצר לשושלת של נשים חזקות ומפוארות. והנה אני בוראת בן, שעתיד להיות ולשמח בדרכו, את האלים וגם את אימו.
אז נכון. בכל שניה, בכל רגע, אישה בעולם יולדת. ובכל רגע אנשים גם מתים. ועדיין כשאת יולדת, את נולדת מחדש בעצמך. חלקים ממך נעלמים ומשהו חדש מתעורר. את אחרת.
זה פשוט וטבעי, זמני, כואב וקסום. להיות חיה בטבע ולהרגיש בו בעת שהאל ירד מן האולימפוס בכדי לבחור בך להיות המיועדת. לנשק רק אותך במצח ולברוא דרכך חיים חדשים.
שבועות עברו ואני לא זוכרת את עצמי בלעדיו. מלאת התרגשות, אימה, שמחה, דאגה, אהבה מטורפת, נועזת, בלתי מוסברת.
ועדיין, ישנם רגעים בהם אני נעצרת ונזכרת. ברגע ההוא. בבוקר ההוא ואני מונחת. יודעת שביום מותי אזכר בילדיי. ברגע לידתם. איך הם באו אליי. ונולדו דרכי.
איך הגוף ניתן כקורבן, על מזבח החיים. ואני הרווחתי את הזכות הגדולה ביותר. לתת ולברוא חיים.
וכך נולדתי גם אני.
אמא, אישה בת אדם.
לרוב אנושית ולרגע, אלוהית.
פורסם לראשונה 26/08/2018 12:57
נפש אלוהית. צילום: אלבום משפחתי
מומלצים
