"כשאני מצייר לא מדויק היד שלי רועדת": נסו לזהות מה אמיתי ומה מצויר

"האינסטגרם הוא המוזיאון הווירטואלי הפרטי-ציבורי שלי. נכנסים אליו מדי יום אנשים מכל העולם ויכולים להביע את דעתם בכתב – אם הם מרוצים או לא מרוצים מהיצירה, זה בעצם המוזיאון המודרני. הקהל משוטט בין היצירות דרך הפוסטים ורואה מה אני כותב ומרגיש. מודה שלפעמים זה קשה לי, ועד היום אני מאוד נלחם עם עצמי האם לחשוף את עצמי או רק את היצירה". בשיחה, לירן ורדיאל נשמע כמו בחור רגיש, חסר ביטחון ופגיע – שום זכר לפרסונה הפוטוגנית והחשופה שהוא מתחזק בקפידה בחשבון האינסטגרם שלו, המונה כ-200 אלף עוקבים מכל העולם.

ורדיאל, בן 28 מגדרה, הוא אמן המצייר על טהרת הריאליזם – עבודותיו כל כך מדויקות, עד שלעיתים קשה להבדיל בין ציור שלו לבין מציאות. החל מדיוקנאות של סלבס ועד להעתקים מדויקים של מאכלים כמו משולש פיצה, חטיף שוקולד או ירק – את כולם הוא מעלה לרשת ומזמין את העוקבים לנחש האם מדובר בציור או בפריט עצמו. 

ורדיאל לא מסתפק רק בציורים, אלא משקיע גם באופן שבו הוא מציג את עצמו, ונראה שבכל בחירה שלו יש מחשבה אסתטית – החל מקשקושי הצבע על החולצה שהוא לובש, דרך זווית הצילום המסוימת ועד התנועות והמילים. כך למשל הוא מעלה קטעי וידאו שבהם הוא רוקד תוך כדי ציור, מה שדרש ממנו להתגבר על חששות רבים. "כל אחד מאיתנו רוקד בצורה כזו או אחרת, גם כשאנחנו מבשלים ויש מוזיקה טובה אנחנו זזים עם הגוף. אבל קחי אותי שנה אחורה - אין סיכוי שאני עושה דבר כזה", הוא מודה. "עד היום אני מאוד חסר ביטחון שאולי אנשים יצחקו, לא יתחברו, שיגידו 'רגע, אתה אמן, מה אתה רוקד?', אבל האינסטגרם והרשת החברתית מעצבים אותנו בצורה שונה מהאמנים הקלאסיים של המאה ה-19 וה-20.

רק אחד מהחטיפים אמיתי. נסו לזהות איזה

"בסופו של דבר, הקהל מתעניין בעיקר במוצר של האמנים, ולא בנו כבני אדם. אז רציתי לשבור תקרת זכוכית. אנחנו חיים בעולם כזה שבו כל אחד גם שר, גם רוקד, גם מדבר – ואני רוצה לספק לקהל עוד משהו מעבר לציור עם מכחול. זה מצחיק אותי, כי הקהל רואה את זה כמשהו חמוד אבל אני רואה את זה כמלחמה ביני לבין עצמי על הביטחון שלי להציג משהו קצת שונה".

רק אחת מהפיצות אמיתית. מתוך האינסטגרם של לירן ורדיאל

אתה כל הזמן מדבר על הקושי ועל המלחמה עם עצמך. למה צריך להילחם?

"הרבה דברים שעברתי בילדות ובבגרות הובילו אותי לעשות מה שאומרים, ללכת לפי הראש. ובא לי הפעם ללכת עם הלב. הציור התחיל אצלי כתרופה לחיים, היו לי בעיות קשות בתור ילד – בעיות של היפר וזעם. הייתי מקבל התקפי זעם שהתבטאו בעצבים ובבכי. הציור היה כדור ההרגעה שלי".

אבל הבחירה בסגנון ציור שדורש רמת דיוק כל כך גדולה, גבתה את מחירה מחיי היומיום. כך למשל הציור הריאליסטי, לדבריו של ורדיאל, עימת אותו עם קושי נפשי: "חיפשתי כל הזמן שלמות בציור, ובעצם בחיים הפרטיים שלי. עם הזמן הבנתי שהשלמות שיש בציור היא לא באמת שלמות אלא חוסר שלמות, והחוסר שלמות הזה מתבטא בחיים האמיתיים שלי בהרבה רבדים שהאנשים הקרובים אליי מכירים טוב. פה התחיל חוסר הביטחון הגדול, כי השלמות שאני רואה בתמונה גרמה לי לראות פאקים בי ובסובבים שלי".

במה זה מתבטא?

"זה ברמה שאתה פתאום לא מסוגל להצטלם אותנטי – נגיד כשאני מדבר עם בנאדם אז אני מזיז את הראש הצידה כי אני לא רוצה שיראה את האף שלי בזווית מסוימת. אתה פתאום פוחד מקהל, ושבמקומות ציבוריים לא תיראה מדויק כמו שתכננת, גם יש לי רגישות מטורפת לטוקבקים ולתגובות. זה הוביל למלחמות יומיומיות, אתה מתחיל להישרט. אני לא אגזור לעצמי את האוזן כמו שעשה ואן גוך, אבל הנפש הזו מתערערת בקלות. לכל אחד מאיתנו יש בעיות נפשיות, אצלי אלה יותר בעיות של ביטחון, אמונה עצמית וערך עצמי. אני גם לא אוהב את המילה כישרון, אני בנאדם של עבודה קשה. אני כל יום יושב ומצייר שעות, בלילה וביום, בהרבה מובנים בחיים ביטלתי את עצמי ואני אוהב את זה, אין לי חיי חברה ראוותניים או בכלל. הסגנון של הציור הריאליסטי והמדויק גרם לי להתרחק מהמון אנשים שהיו קרובים אליי".

מה יש ספציפית בסגנון הריאליסטי שגרם לך להתרחק מהסביבה? 

"הריאליזם דורש ממני הרבה יותר. אני אגיד את זה בצורה מטאפורית: הריאליזם הוא חדר סגור ולבן, בלי חלון ובלי דלתות, רק לבן. עולם שהכל בו מדויק ואחיד, אתה לא נותן לאנשים זרים להיכנס אליו כדי שזה לא יתערער לך. אני יושב בסטודיו ומצייר ציור ריאליסטי ואני נועל את עצמי, אפילו לאשתי אני לא עונה לטלפון במשך היום, אני מאוד ממוקד, אתה חייב להיות בתוך המשמעת הזו, כי להיות אמן ריאליזם זה בעיקר להיות ממושמע ומאוד בקונטרול. החיים האמיתיים שלי היטשטשו עם הציור והסגנון.

"בזמן האחרון אני נלחם בזה ומנסה לצייר פחות מדויק ויותר צבעוני, אבל כשאני מעביר מכחול על הקנבס וזה לא מדויק אני מרגיש רעידות ביד. כאילו בגוף כואב לי לעשות משהו שלא יהיה קו ישר. לפני שנה לא הייתי מוכן לסטות מזה בשום צורה, אבל היום אני כן מוכן להיפתח לכיוון אבסטרקטי יותר, לייצר סדק בקיר בחדר הסגור הזה. מצחיק כי מי שרואה את זה ברשת חושב שאני כמו הציורים שלי - הפי הפי, הכל מדויק ויפה, עף על עצמי ועם חזה נפוח, אבל מי שמכיר אותי יותר לעומק שם לב שהכל זה קליפות שאני שם על עצמי".

אתה מרבה לצייר סלבס. אילו תגובות קיבלת?

"יש כאלה שמפרגנים יותר ויש שפחות. קיבלתי פרגון מזיין מאליק, חבר להקת וואן דיירקשן, שהעלה את הציור שלי לעמוד שלו. גם ג'יג'י חדיד פרגנה וגם אמנים ישראלים כמו נטע ברזילי. אפילו התיידדתי עם חלקם. אתה נפגש איתם, הופך להיות חבר – זה מצחיק. מאלומה היה אמור לקבל את הציור שלי אבל בסוף זה נפל בין הכיסאות. גם כשאנריקה איגלסיאס בא להופיע חשבתי להביא לו את הציור, אבל אני לא באמת אסע עד אליו אלא אנסה שמישהו ישדך או יארגן את זה, עדיין אין לי מספיק ביטחון לנסוע עם ציור למלון ולחכות בלובי שמישהו ירד אליי, וזה גם עניין של פרסונה - אני גם מכין ציור וגם משקיע, אני לא באמת צריך לרוץ עד אליו".

אתה מצייר הרבה מוצרי מזון כגימיק שאתה מניח ליד המוצר האמיתי. לאן הולכים הציורים האלה אחרי התמונה ברשת?

"בדיוק קיבלתי פנייה מנסטלה לשיתוף פעולה. אני לא מוכר את הציורים האלה, וגם לא מרוויח מהם כסף. אני לא בנאדם מסחרי. אם היה לי ראש עסקי יכולתי לעשות מזה הרבה יותר. אני לא עושה את זה בשביל הכסף אלא בשביל הכיף. אני מת על המוצרים הישראלים אז אם אני יכול על הדרך לעשות משהו ישראלי זה מגניב, ויש כל מיני פניות מחברות כאלה ואחרות לשיתופי פעולה".

פרגנה. נטע ברזילי

ורדיאל על רקע ציור של חברי להקת וואן דיירקשן