פוליטיקה, דת וסטריאוטיפים: מה משפיע על תכני הלימוד בבתי הספר?
לכל שר חינוך יש חזון משלו, יחסי דתיים-חילוניים חודרים לתוך ספרי הלימוד, ומשנה לשנה גוברות התלונות של אלה שלדעתם לא מקבלים את הייצוג או הביטוי הראוי בתוכנית הלימודים. ynet בדק איך מעבירים בתי הספר את מקצועות התנ"ך, היסטוריה, ערבית, אזרחות, לשון ואנגלית. אלה התוצאות
שנת הלימודים החדשה שתיפתח ביום ראשון לא תתנהל במנותק מהמציאות בישראל – על היבטיה הפוליטיים והמחלוקות החברתיות. מעבר לשגרה של מיליוני פעוטות, ילדים ובני נוער שיעשו מדי בוקר בעשרת החודשים הבאים את דרכם לבתי הספר, מתנהלים מאחורי הקלעים מאבקים אדירים סביב שאלות כגון מה התוכן שיועבר להם בכיתות, מי יחליט על כך וכמה שעות יוקדשו לכך מדי שבוע? תכני הלימוד מספקים תמונת מראה מפורטת לקונפליקטים שמרכיבים את הזהות הישראלית: גברים מול נשים, יהודים מול ערבים, חילונים מול דתיים, אשכנזים מול מזרחים וכן הלאה.
בחודש האחרון לקראת תחילת השנה, במסגרת סדרת הכתבות "לומדים לפי הספר", סקר ynet את תכני הלימוד בשישה מקצועות בעלי חשיבות או פוטנציאל נפיץ בישראל המשוסעת לפרקים והמתוחה תמידית. הבדיקה העלתה ביקורת רבה שקיימת לא רק בציבור או בזירה הפוליטית, אלא גם בתוך מערכת החינוך עצמה.
כך למשל, הדיון הער בתקשורת סביב סוגיית ההדתה – קיימת או לא – משפיעה על שיח לימודי התנ"ך בבתי הספר. הטענה הרשמית של משרד החינוך היא שהעיקרון המנחה את המורים במקצוע הוא "השאיפה שהתלמידים ידעו לקרוא בתנ“ך, יכירו את האירועים, את הדמויות ואת המקומות המתוארים בו, ואת התכנים והערכים המגוונים העולים ממנו", אולם בשטח מתקיים ויכוח אם יש להציג את הספר כאמת אלוהית (כפי שדורשים כמה גורמים דתיים) או שמא ללמד אותו כיצירה אנושית שיש לבקר אותה. לקריאת הכתבה המלאה – לחצו כאן.
ויכוחים קשים ורוויי אמוציות, שהגיעו בעבר עד כדי פיטורים של מורים ומפקחים, מתנהלים סביב מקצוע האזרחות, שאותו מכנים מומחים כ"שק החבטות של הפוליטיקאים". כל שר חינוך והפקידות שסביבו מחזיקים בחזון אחר לגבי שאלות קריטיות, כגון אם לתת דגש על היות ישראל מדינה דמוקרטית או יהודית, ואילו שמות על פי איזה מפתח פוליטי יש להנציח ברשימת מושגי החובה. אלא שבסופו של דבר המשתנים החשובים ביותר בשטח, מתברר, הם המורה, דעותיו האישיות והחופש שלו להביע אותן. לקריאת הכתבה המלאה – לחצו כאן.
סוגיה שהיא במקביל גם ערכית וגם פרקטית נוגעת ללימודי הערבית. ידיעת השפה אמורה להיות חשובה לא רק למטרת שיפור הקשר עם אזרחי ישראל הערבים אלא גם כדי להבין את הסביבה הגיאו-פוליטית. אלא שסטודנטים ערבים להוראה שלבקשת ynet בדקו את תכני הלימוד המועברים לתלמידים יהודים, מצאו אותם שטחיים וסטריאוטיפיים. לימוד אמיתי של השפה לצרכי תקשורת יומיומית – לא נמצא בבתי הספר בישראל. לקריאת הכתבה המלאה – לחצו כאן.
אחד הנתונים מעוררי המבוכה הנחשפים בכל פעם שמתפרסמים ציוני המבחנים הבינלאומיים נוגע להישגים של תלמידי ישראל בלשון והבעה. המציאות הטכנולוגית והתמעטות הקריאה שמלווה אותה פגעו קשות ביכולות הקריאה והכתיבה של ילדים ובני נוער. לפיכך, בשנים האחרונות שם משרד החינוך דגש על כתיבה, ניתוח והבנת הנקרא במקום כללי הדקדוק הנוקשים. למשל, התלמידים מתבקשים לכתוב ערך ויקיפדיה, להמציא חלופות עבריות למילים לועזיות ולנתח מאמרים מהתקשורת. לקריאת הכתבה המלאה – לחצו כאן.
גם מקצוע ההיסטוריה מתמודד עם ביקורת על התכנים הכלולים בו ועל החשיבות המועטה לכאורה המוענקת לו. עד לפני עשור הוקדשו למקצוע שש שעות שבועיות, אבל כיום מסתפקים התלמידים בשלוש בלבד אף שמדובר בבגרות חובה. כמו כן, חרף מסקנות ועדת ביטון, שהמליצה להגביר את הלימודים על יהדות ספרד והמזרח, בשטח אין להחלטות האלה ביטוי בשטח. מעבר לכך לא נשאר מקום להיסטוריה כללית שאינה קשורה ליהדות ולישראל, והתוצאה היא תחושה של הסתגרות שלא חושפת את התלמידים באופן מספק להיסטוריה העולמית. לקריאת הכתבה המאה – לחצו כאן.
המקצוע האחרון שנבדק הוא האנגלית, שמושפע מהנחת המוצא של שר החינוך נפתלי בנט שלפיה שליטה בשפה, ובעיקר בדיבור, היא מפתח להשתלבות תרבותית וכלכלית בעולם במאה ה-21. אולם גם אלה שמסכימים שכוונותיו של ראויות ומוצדקות, מודאגים ממחסור חמור במורים איכותיים שיעבירו את השפה כראוי לתלמידים. לקריאת הכתבה המלאה – לחצו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
