"הבן שלי בכיתה א' ואני בהתקף חרדה"
רועי קונקול ליווה את בנו הבוקר לכיתה א' ברגשות מעורבים. בטור אישי הוא מספר - "אני מרגיש שלא הכנתי אותך מספיק ליום הזה. יש לי עוד הרבה דברים לומר לך, אבל גם ככה אני מרגיש כמו האבא הכי טועה שיש. אורי שלי, מעכשיו אתה עומד לעבור שלב בחיים, וזה לא תמיד הולך להיות קל"
ילד שלי, היום, בפעם הראשונה אתה תלמיד. רואה אותך נכנס בשערי בית הספר. ואם לומר את האמת בעדינות, אני בהתקף חרדה לשלוח אותך לשם. איך תסתדר לשבת בשיעור? האם יאהבו אותך? מי יבין אותך כשתגיד לו שזה "כיף" אבל בעצם אתה מת מפחד?
שמעתי לאחרונה סיפור על איש מוכר מאוד (וקצת מופרע) שקיבל אישור מהמנהלת, והתחבא שבוע ימים בתוך קרטון של מקרר עם חורים לעיניים בחצר בית הספר של בנו שעלה לכיתה א'. זה כמובן טירוף הדעת אבל גם העובדה שאין אף קרטון בגודל המתאים בשום קרטוניה בגוש דן בשבוע האחרון של אוגוסט, היא לא פחות מטירוף.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
הזכרון היחיד שלי מהיום הזה הוא שאני הלכתי בפעם הראשונה לכיתה א' עם החבר'ה. סבא וסבתא היו הרבה פחות היסטריים ממני כנראה. אבל זאת הייתה תקופה אחרת בכל-כך הרבה מובנים. היום זה עולם אלקטרוני, קצת קשה לדבר. ילד שלי, לימודים זה חשוב אבל להיות אתה זה יותר חשוב. אתה נכנס למערכת שתגיד לך מהרגע הראשון שהיא מצפה ממך להיות כמו כולם, תזכור תמיד שאין דבר כזה. כל מי שמסביבך הוא קצת אחר. גם אתה.
"אתה תצטרך להאמין בעצמך"(צילום: אלבום פרטי)
תהיה מי שאתה
אני מרגיש שלא הכנתי אותך מספיק ליום הזה. יש לי עוד כל כך הרבה דברים לומר לך רגע לפני, אבל גם ככה אני מרגיש כמו האבא הכי טועה שיש. אורי שלי, עד היום היית בסביבה מוגנת, מעכשיו אתה עומד לעבור שלב בחיים וזה לא תמיד הולך להיות קל. אל תיתן לאף אחד להצביע עלייך ולומר לך שאתה לא שווה או לא טוב או מוזר, אתה תצטרך להאמין בעצמך. אני יודע שאתה לא ממש מבין מה זה אומר כרגע אבל אתה תצטרך לסמוך עליי. תהיה מי שאתה ילד שלי, אין הרבה מעבר לזה.כשאתה נכנס היום לכיתה, תדע שאתה לא לבד. כל הילדים סביבך מרגישים כמוך, כולם רוצים שיאהבו אותם. כולם מפחדים. כולם הכינו רשימות של חברים ומחזיקים בתיק חפץ קטן לבטחון. חוץ מזה, הפחדים שלי הם שלי, אתה תצטרך להתמודד עם שלך בעצמך.
קראו עוד:
- "ערימת הכביסה נודדת באופן מסתורי בבית"
- הורים מספרים: אלה מקורות ההשראה שלנו
אתה לא תאמין לזה היום, אבל פעם, ממש לא מזמן הייתי מחזיק אותך על זרוע אחת. אני זוכר שחשבתי במשך תקופה לא קצרה שזה אתה. זה מה שיש. לא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות שתגדל. הימים עברו ולתדהמתי אכן גדלת. כל יום איתך הייתה הזכות הכי גדולה בחיי. לראות אותך הופך לילד שאתה זה הדבר הכי טוב שעשיתי ואעשה בחיי.
הלוואי והייתי יכול להחזיק אותך שוב מוגן ככה בידיים, אני לא יכול. אני צריך לשחרר אותך לדרכך. הדבר היחיד שאני יכול, הוא להזכיר לך כל הזמן שאבא כאן. תמיד. לא חשוב מה יקרה. גם אם לא תראה קרטון שזז בצורה מוזרה בחצר בית הספר.
בהצלחה ילד שלי, ושלום כיתה א'.
לפנייה לכתב/ת 
"כל מי שמסביבך הוא קצת אחר. גם אתה"
צילום: אלבום פרטי
מומלצים
