חופשת לידה: כשהפכתי מסינדרלה ללכלוכית
של אסיאג הפכה לאמא והרגישה שהמעבר החד בין קריירה לבין ריפלוקס וחיסונים - קשה. "הרבה יותר קל להתמודד עם הדרישות והלחץ מהבוס מאשר הגזים, הפליטות והבכי הצווחני. כמובן שאל לנו להתלונן, הרי זה הייעוד שלנו. כיצד יתכן שאיננו אסירות תודה בגין כל פליטה ובכי?"
כל האמת על להיות הורה:
"החיוך הזה שווה הכול", מלמלתי לעצמי בשש בבוקר, בעודי מרוחה בפליטות. שמי של. בת 35, נשואה פלוס תינוקת בת חודשיים. אני עובדת במשרד עורכי דין בתחום קניין רוחני בתפקיד פרליגל סימני מסחר מזה מספר שנים.
אם עליי להיות כנה, אודה ואומר שלהיות אמא מעולם לא היה חלום חיי. עד שפגשתי את בעלי לא ראיתי זאת כאופציה ממשית, אך ברגע שאת נמצאת בקשר מחייב ובריא, רוכשת בית רווי חדרים בשכונה מלבבת, כנראה שאין זה נמנע מלהתקדם לשלב הבא.
לא אכחיש את השמחה כאשר התבשרתי שאני בהריון, ועוד יותר כשהתבשרתי שיש לי בת. כל הבית באופן מיידי הפך לוורוד. חודשי ההיריון היו ורודים, אפילו אגזים ואומר שגם הלידה עצמה הייתה יחסית ורודה. לגבי החיים שאחרי, בואו נאמר שהם ורודים קצת פחות.
מעקבים לסינרים
אני מרגישה שמעט רומיתי. במהלך ההיריון חזרו ואמרו לי שתינוקות אוכלים וישנים, אוכלים וישנים וחוזר חלילה. נאמר לי שיהיה לי הרבה זמן פנוי ושאוכל לפתח את עצמי. ללכת לחוגים, לסדנאות, לעשות ספורט ולהוריד את עשרה הקילוגרמים שצברתי במהלך ההיריון. איש לא טרח להזהיר אותי מפני הגזים, הריפלוקס, הבכי הבלתי פוסק עד לשעות הקטנות של הלילה, הריצות לרופא, החיסונים בטיפת חלב, הדלקות בעיניים והרשימה עוד ממשיכה וממשיכה.
הופתעתי לגלות שגם בימינו עדיין רווחת הגישה שכל החיים אנו הנשים במרדף אחר זוגיות, מרוץ נגד הזמן (יש שיאמרו) עד שלבסוף אנו מגיעות אל התואר הנכסף "אמא". מבטיחים לנו הרים וגבעות, אושר עילאי, הגשמת כל החלומות. החיים לא יהיו יותר כפי שהיו בעבר, ואכן צדקו - החיים אינם כפי שהיו.
קראו עוד:
- ההייטקיסט שיצא לחופשת לידה פעמיים
- כל ההתחלות קשות: הורים מספרים על הימים הראשונים
- מנחות הורים מספרות: "הטעות הכי גדולה שעשינו עם הילדים"
מניחה שנשים רבות אשר עובדות יזדהו איתי לגבי העובדה שהרבה יותר קל לקום בבוקר, להתלבש יפה, לנסוע למשרד המהודר ולעבוד תשע שעות מאשר להעביר יום שלם בבית עם הבייבי. הרבה יותר קל להתמודד עם הדרישות והלחץ מהבוס מאשר הגזים, הפליטות והבכי הצווחני מהיצור הקטן ששוכב מולך בסלון ושוקל בקושי ארבעה קילו. כמובן שאל לנו להתלונן, הרי זה הייעוד שלנו. כיצד יתכן שאיננו אסירות תודה בגין כל פליטה ובכי?
איני יכולה לענות על כך בשמן של נשים אחרות, אך באופן אישי יכולה לומר שהקושי הוא בתחושת המעבר החד מסינדרלה ללכלוכית. מעקבים לסינרים, משמלות לפליטות ומבילויים בחוץ ל"בילויים" בין ארבע קירות. אני מניחה שלא כולם יסכימו איתי, ויש אף שיבקרו אותי על הדברים שכתבתי. הרי תינוק זה האושר הכי גדול. אני נוטה להאמין שגם לאושר יש שני צדדים ואני כותבת על הצד השני של האושר. אין זה אומר חלילה שאינני אוהבת להיות אמא, ההיפך הוא הנכון, אך אינני מסתירה או מייפה את המציאות.
איך את מעזה לא להניק?
למי שאינו יודע, בצד השני של האושר לא הכול ורוד ולא כל רגע הוא זיכרון מתוק. כל אמא טרייה בוודאי תזדהה עם תחושת הביקורת שהיא חווה מהסביבה, בין אם הקרובה לה ובין אם הרחוקה ממנה. אני חווה את אותה הביקורת בכל פעם שאני מוציאה בקבוק מהתיק ומאכילה את התינוקת שלי בפומבי. המבטים המזועזעים של האנשים סביבי "איך את מעזה לא להניק?"
בשנים האחרונות נהייתה מגמה להחזיר עטרה ליושנה ובכל דרך מנסים לשכנע נשים להניק. מה לא שמעתי בנושא - מ"הנקה זה חסכוני בכסף" ועד "נשים שמניקות מרזות מהר יותר". אני בעד שכל אישה, כל אמא לצורך העניין, תגדל את ילדה בדרך בה היא מוצאת לנכון. אם אישה תניק מתוך כפייה חברתית ותסבול תוך כדי בסופו של דבר גם התינוק יסבול. לא סתם אומרים שלתינוק טוב כשלאמא שלו טוב.
בנימה זו, אסיים בכך שאומר לכל האימהות לדאוג גם לעצמן. אתן לא צריכות לשבת בבית במשך חודשים עם התינוק. מותר לכן גם לצאת וליהנות, לראות אנשים, לבלות, ויתרה מכך, מותר לכן להשאיר את הבייבי בבית עם האבא ולצאת להתאוורר עם חברות או כל דבר אחר שעושה לכן טוב. ברגע שלוקחים פסק זמן, נושמים אוויר וצוברים כוחות, חוזרים הביתה אל הבייבי האהוב ורואים אותו מחייך, רק אז מבינים - החיוך הזה באמת שווה הכול.
לפנייה לכתב/ת 
