"המסעדה הגדולה": הסדרה הישראלית שהפכה ללהיט בעולם הערבי
היא נולדה במחלקה הערבית של רשות השידור, התסריטאי שלה היה בכלל פולני והיא צברה מעריצים גם במדינות ערב. ז'אק כהן בתפקיד אבו ראמי, בעל המסעדה שכל מה שיכול היה להשתבש בה השתבש, באסם זועמוט הטבח המצחיק וצוות המלצרים האלמותי הפכו את "המסעדה הגדולה" לפנינה שהשאירה את הפוליטיקה מחוץ לתחום, והסתיימה מהסיבות הלא נכונות
כשעלה הסיטקום "עבודה ערבית" בערוץ 2, התעוררה התפעלות כללית מהעובדה שסדרה שחלק גדול ממנה דובר ערבית זוכה להצלחה משמעותית כל כך בקרב ציבור דובר עברית. "עבודה ערבית" הרוויחה ביושר את ההתפעלות, אבל עוד לפניה, למעשה 22 שנים לפניה, עלה הסיטקום הראשון דובר הערבית בארץ וזכה להצלחה גדולה אפילו יותר, בטוח במונחי רייטינג. הוא הושיב מולו לא רק דוברי ערבית ואחוז ניכר מאוכלוסיית היהודים דוברת העברית בארץ, אלא הפך ללהיט אפילו בקרב תושבי מצרים, ירדן, לבנון, סוריה ומדינות ערביות שהיחסים שלנו איתן קרירים למדיי, וקראו לו "המסעדה הגדולה".
להצלחת הסיטקום הישראלי הראשון היו אבות רבים. כל אחד מהם נשבע שהרעיון נבט אצלו, ויתכן שהוא נבט במקביל אצל כמה אנשים שונים, אבל הדברים הגיעו לידי כך שיוסף בראל, אז מנהל המחלקה לטלוויזיה בערבית, האחות החורגת והמנודה מעט של רשות השידור הישראלית, וז'אק כהן, שחקן ישראלי מצליח, ביקשו לשלב בלוח השידורים של המחלקה סדרה. כהן גייס את אלי שגיא, תסריטאי ישראלי שמאחוריו כמה שלאגרים בתיאטרון ובקולנוע, כולל "אימי הגנרלית", שהפך בהמשך לסרט, והציע לו לכתוב סדרה שתתאים לשידורי הטלוויזיה בערבית. הכיוון הכללי היה ירושלים העתיקה, 'חאפלה, ג'יב שני קאווה עם נרגילה', מגדיר את זה שגיא בשיחה עם ynet.
שגיא הרהר בהצעה המפתה אבל ידע שספק אם הוא האדם הנכון למשימה. "אני במקור פולק, בא מפולין", הוא מגחך, "אבא שלי אירופאי. מה אני יודע על תרבות ערבית?". ובכל זאת, מדובר בסדרה. לא הזדמנות נפוצה מידי באותה תקופה. שגיא פשפש בזיכרון ודלה רעיון שהיה לו פעם, כשהעלו בגרמניה גרסה למחזה "אימי הגנרלית" והצוות מגרמניה הגיע לביקור בארץ, הוא לקח אותם למסעדה אוריינטלית מפוארת במזרח ירושלים, וכבר אז רשם לעצמו את המקום כלוקיישן מעניין.
"אלו היו מסעדות מאוד מפוארות שכוונו לתיירות חוץ. ברחוב סלאח א-דין היתה אחת שקראו לה 'תרנגול הזהב', אם אני לא טועה, והיתה גם 'פילדלפיה'. כשפנו אלי מהמחלקה הערבית נזכרתי במלצרים הערבים שמסתובבים לא בגלביות ועקאל וכאפייה, אלא בחליפות". שגיא חזר לבראל ואמר שהוא מוכן לכתוב סדרה בשם "המסעדה הגדולה", שתיירים מגיעים אליה מכל העולם ומדברים בכל השפות. הצוות עצמו ידבר בינו לבין עצמו ערבית, אבל ישלוט גם בשפות אחרות.
שגיא שלח כמה בריפים לפרקים ובראל עף על הרעיון. הימים היו ימי טרום האינתיפאדה הראשונה, היחסים בין יהודים וערבים היו סבירים ונוחים יחסית, ובכל זאת דבר אחד הוסכם מהרגע הראשון: במציאות המורכבת שבה רשות השידור מתומרנת על ידי הפוליטיקאים, לאף אחד לא היתה כוונה למשוך אש, ולכן פוליטיקה ונושאים מעוררי מחלוקת אחרים הם מחוץ לתחום. ב"מסעדה הגדולה" יתרחש רק פאן פאן פאן.
בעקבות ההסכמה נעשתה פניה – מאוד יוצאת דופן בתעשיית הטלוויזיה של שנות השמונים, שכלל בעצם את הטלוויזיה הישראלית ורק אותה, ולא נהגה להוציא הפקות אל מחוץ לתחומי הרשות - לחברת ההפקות "טלעד", שישבה אז בירושלים. "זה קרה משתי סיבות", מסביר עוזי פלד, אז מנכ"ל 'טלעד'. "קודם כי לטלוויזיה בערבית היה רק תקציב אבל לא אמצעים, בניגוד לטלוויזיה הישראלית שהשתלטה על כל אמצעי ההפקה של הטלוויזיה. הסיבה השניה היא שבטלויזיה בערבית הבינו שלא כל החכמה נמצאת ברשות השידור, מה שהטלוויזיה הישראלית הפנימה רק שנתיים שלוש אחרי שערוץ 2 קם".
העמדת אתר הצילומים היתה אתגר בפני עצמו, אבל למרות המגבלות - אולפן קטן בן שני סטים בלבד, מטבח ואולם מסעדה – הצליחה ההפקה לייצר מראית עין של מסעדה גדולה, שעוצבה בהשראת המסעדות האוריינטליות של מזרח ירושלים. חלק מהריהוט במטבח הגיע מנותני חסות – עוד עניין חדשני יחסית, כמו תדיראן ואמישראגז. מלתחה שלמה נקנתה לזועמוט על חשבון 'טלעד'.
הקאסט לוהק סביב ז'אק כהן, שדיבר שבע שפות וגילם את אבו ראמי, הבעלים. בסאם זועמוט בן ה-35 היה אז מוכר בעיקר מהסדרה "סיפורי הדוד ח'ליל" של הטלוויזיה בערבית. הוא היה גבוה וכבד משקל והשתחל בקלות לסינר הטבח. מ"סיפורי הדוד ח'ליל" צורף גם חליל חלאדי, שגילם מלצר אילם, וקיבל מורה מיוחד לשפת הסימנים כדי שהטקסט לא יצא מג'וברש. גסאן עבאס גילם את המלצר היפיוף שניהל רומנים טרנסאטלנטים והייתה לו תיירת בכל נמל, ואת החמישיה השלים נעים חכים, בתפקיד עוזר הטבח הפוזל והמעט מאותגר שכלית.
בכל פרק התארחו שחקנים אחרים בתפקידי האורחים במסעדה. בהתחלה שחקנים אנונימיים יחסית - שחקנים ישראלים מוכרים שהוצע להם להגיע לארוחה על חשבון הבית נטו לסרב כי חשבו שמדובר בסוג של סרט ערבי. היוצרות כמובן יתהפכו בעתיד, כששגיא יקבל בקשות משחקנים ישראלים לכתוב להם איזה תפקיד באחד הפרקים, כדי שיוכלו להתענג על קמצוץ מהתהילה.
תפריט נטול פוליטיקה
הפרק הראשון היה פרק כפול, שעסק באירוע הפתיחה החגיגי של המסעדה. "ותסלח לי הזמרת אילנית, עד היום היא כועסת עלי", צוחק שגיא. "זה היא הופיעה בפתיחה, במיקס בין שירים ישראלים לשירים בערבית, ובתסריט תוך כדי המופע נכנס נחש למטבח ורק המלצרים שמים אליו לב. הם מנסים לחסל אותו בלי שאף אחד ירגיש והנחש עובר מהמטבח לאולם המסעדה, ונע בין האנשים. אילנית לא היתה מודעת בזמן הצילומים שבין השירים שלה יוצמדו צילומים של נחש. אחר כך אמרו לי שהיא כעסה עלי שלא סיפרתי לה. אז אני מבקש את סליחתה".
הצילומים היו ארוכים, כל פרק התפרש על פני שבוע, עם הרבה חזרות והרבה טייקים. הבנייה של התפאורה ארכה יום אחד והפירוק יום נוסף. הניצבים שהופיעו כאורחים במסעדה סונג'רו לטובת העניין כשנקלעו לביקור תמים במחלקה הערבית, ומצאו את עצמם מצטלמים לסדרה במשך יום שלם. הם לא קיבלו על זה תשלום, אגב.
"מה שאני למדתי מכל הסיפור", נזכר שגיא, "זה שההגדרה 'ערבי' מכילה הרבה צבעים שונים. כל אחד מהשחקנים הגיע ממקום שונה עם מנטליות שונה ואפילו עם ניב שונה בשפה. עבאס היפיוף הגיע מכפר קאסם, בסאם זועמוט, שהוא נוצרי בכלל, הגיע מיריחו שהיא הרבה יותר חופשיה. אשתו לא מסתובבת עם שמלה מסורתית או כיסוי ראש, היא מודרנית, בלונדינית, עובדת בבנק ביריחו. חליל הגיע משועפט במזרח ירושלים ואשתו היא בוגרת קולג'. היה מאוד מעניין להיכנס לקלחת הזאת של ארבעה שחקנים. בעיקר מעניין לגלות שהם היו מסוכסכים ביניהם יותר מאשר אנחנו ביננו. כל אחד מהם ראה את השני כנחות תרבותית ואת עצמו כנעלה. היו ביניהם עקיצות ולגלוגים כל הזמן".
החיכוכים על הסט לא הפריעו למסעדת אבו ראמי לצבור פופולריות עצומה, וגם העובדה שההיצע הטלוויזיוני היה די דל לא הזיקה. צופים דוברי עברית צפו בה באדיקות כששודרה במוצאי שבת, ובשלב מסוים הגיעו בקשות מהציבור הדתי לאחר את שעת השידור כדי שגם מי ששומר שבת יוכל להצטרף לצפייה. המחלקה הערבית החזיקה בקלף מנצח – קומדיה אהובה, שאינה מעוררת אנטגוניזם. שגיא הקפיד להיצמד להגדרות של סיטקום אנושי בלבד, ולא הכניס סממני תרבות ערבים לתסריט, וממילא לא היה לו שום מושג מהם. את הטקסט שאמור היה להיאמר בערבית תרגם בעיקר זועמוט. לפני הצילומים עדיין נדרשו התאמות מעודנות אחרונות.
"לא פעם ביקשו מאיתנו לשנות דברים כדי שיתאימו לטלוויזיה ערבית", מבהיר שגיא, "היתה לנו אחראית מטעם המחלקה, שולה אוסטרוויד, אשה מקסימה, ולפעמים היא שמרה על החלב יותר מאשר מי שאמור לשמור עליו, דווקא כישראלית יהודיה היא שמרה על התג המוסרי והאתי של האני הערבי. אם למשל הבאנו שחקנית ערביה צעירה לאחד התפקידים, אי אפשר היה לעשות אותה ישראלית. תמיד המחלקה ביקשה לסגור לה כפתור או להאריך את החצאית או השרוול שלה, דברים כאלה. אבל בטקסט לא שינו כלום – לפעמים השחקנים עצמם היו דווקא מקצינים את הטקסט שיהיה יותר בוטה מאשר במקור".
"אני מזרחנית ועבדתי כל השנים בערבית", מאשרת אוסטווינד, "אז אני מכירה את הרגישויות, לא לפגוע. דברים שמתאימים יותר למגזר בענייני תרבות כמו צניעות למשל, שלא יהיה בוטה מידי. היום שני הצדדים הפכו קיצונים יותר מבחינה דתית, אז זה כנראה היה הופך את זה להרבה יותר מורכב. אבל אז לא היתה הקצנה, היחסים היו טובים ועוד לא היה מתח פוליטי כמו היום. היה קול אנושי, ואנושי נוגע לכולם".
ואכן "המסעדה הגדולה" התמקדה מחד רק ביחסים בינאישיים במסעדה והתנזרה בעקשנות מכל מחלוקת פוליטית, ועדיין נהנתה ממוניטין של גשר רב תרבותי ומקרבת לבבות. ז'אק כהן התלונן חצי בצחוק שהוא נאלץ לבטל את הסיבובים שלו במזרח ירושלים כי אנשים לא נתנו לו לעבור. "הם התעקשו לכבד אותו בחומוס ובקפה", נזכר עוזי פלד. "הוא השמין די הרבה בתקופה ההיא".
אווירת קירוב הלבבות התאימה גם לתקופת הפריחה של מזרח ירושלים. כמה שנים קודם לכן עבר בכנסת חוק יסוד "ירושלים בירת ישראל" שקבע ש"ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל", ועם או בלי קשר עם ישראל נהר לשם בהמוניו. אם לאינתיפאדה שהגיעה בסוף העשור היו סימנים מקדימים, הם לא היו בולטים על פני השטח. בסקר שנערך לקראת העונה השלישית, שלושה מתוך ארבעה יהודים בוגרים אמרו שהם מכירים את הסדרה ועשרים אחוז אמרו שהם מאמינים שיש לה השפעה טובה על יחסי יהודים וערבים.
"הערבים ראו בזה כבוד גדול שלא הבאתי ערבי על חמור אלא ערבים אלגנטים, מדברים שפות זרות ובעלי חוש הומור", מאבחן שגיא, "כאילו כיבדתי אותם והעליתי את ערכם בעיני עצמם. אני לא יודע אם חשבתי על זה מלכתחילה אני רציתי לעשות את זה בינלאומי, שיאהבו את זה בכל מקום". אבו ראמי אכן נחל הצלחה נאה גם מעבר לטווח האנטנות של רשות השידור.
ערביי ישראל נהגו להקליט את הסדרה על קלטות וידאו ולשלוח אותה לקרובים ברחבי העולם. כהן סיפר בראיון איך ישב בשדה התעופה בקזבלנקה בדרך לפריז, בדרך לצילומי הסרט 'טיפת מזל', וקבוצת סורים קפצה עליו והתעקשה להזמין לשניהם שולחן מלא באוכל ולהצטלם איתם. מקרה דומה קרה לו אגב, גם באוסטרליה ובכל-בו גדול בפריז, ויום אחד הוא קיבל מכתב מילד תורכי בן תשע שביקש לדעת מתי הסדרה חוזרת לשידור. הוא זוכר גם את היום שקיבל טלפון ממפקחת בשירות המודיעין 144, שביקשה ממנו את הטלפון במסעדה הגדולה, כדי לדעת איך לענות לקהל העצום שמתקשר ומבקש אותו. כהן נתן לה את הטלפון של 'טלעד'.
אנשי ההפקה – וכנראה גם הצופים – הסכימו שזועמוט היה האדם המצחיק ביותר על הסט. המימיקות והיכולות הבלתי-מילוליות שלו הפכו אותו לפנינה המפתיעה של הסדרה. "עם המצנפת הלבנה ומימדי הגוף שלו, מספיק שראו אותו ומייד התחילו לצחוק", מוסיף פלד. "הוא היה מאלתר הרבה על הסט", נזכרת שולמית אוסטווינד, שהיתה אחראית על התסריט מטעם המחלקה הערבית. "שחקן מלידה בלי ללמוד בבית ספר או בשום מקום. הפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה בבית חולים זה היה שבוע לפני שהוא נפטר".
המסעדה נסגרת
מול המאמצים של התסריטאי וההפקה להתרחק מכל מחלוקת פוליטית ולהשאיר את הסדרה ברובד האנושי, הרימה הפוליטיקה את ראשה המכוער דווקא מאחורי הקלעים. אחרי 12 פרקים מוצלחים ראו ברשות השידור כי טוב, והחליטו שבעצם הם מעוניינים להעביר את הבימוי לידיהם, ולוותר על שירותיו של שגיא. בראל לא היה חזק מספיק כדי להילחם בוועדי העובדים, שגיא פוטר ממשרת הבימוי ועזב בזעם, ובמקומו הוכנסו שני במאים חדשים מרשות השידור. "ברגע שהשניים החלו לשנות סדרי בראשית רמת הסדרה התדרדרה", אמר ז'אק כהן בראיון ל"ידיעות אחרונות" ב 89'. "כשראיתי את התוצאות לאחר ההקלטה ואת הפאשלות הגדולות שנובעות בבימוי גרוע ואי רצון להבין את התסריט, הודעתי למפיקים שאני לא אמשיך.
"ראיתי את הפרקים הערוכים, אמרתי שאני לא מוכן להשתתף בזה, הצעתי למחוק ולצלם מחדש, מבלי לבקש תמורה כספית. ביקשתי שאת השחקנים יביים אלי שגיא". ברשות סירבו, וכהן נטש גם הוא, עם חליל חלאדי.
"אלה היו סכסוכים מטופשים", מסכם שגיא. "אתה כן שייך או לא שייך לרשות השידור, אתה יכול לביים רק שחקנים אבל לא מצלמה, כל הרגעים הקטנוניים האלה מובילים למשבר ואתה אומר 'אוקי, אינאף איז אינאף. הוכחתי את עצמי ואני יכול לפרוש'. בצר לה שלחה ההפקה את אבו ראמי לחופשה, והעבירה ההפקה את המסעדה לידיה של 'אשתו', בניסיון לאפשר לכהן להתחרט ולחזור, אבל כהן עמד במריו עד הרגע האחרון, הוא וחליל חלאדי כבר לא חזרו לסדרה, שהלכה לעולם שכולו טוב בסוף עונתה השלישית.
מכיוון שמדובר במוות לא טבעי של סדרה פופולרית, ביקשה ההפקה לרתום את הפוטנציאל לסוס נוסף. ב'טלעד' קיוו שהצגת תיאטרון שתקרא "חתונה המסעדה הגדולה" תעזור להם לפחות לכסות חלק מההפסדים על הסדרה.
שגיא נרתם למשימה וכתב פורמט תאטרלי ייחודי: הקהל הגיע ל'חתונה' שנערכה באולם, שעוצב כמסעדה. הצופים ישבו סביב שולחנות ערוכים באוכל אמיתי, הצוות שאירח אותם היה צוות המסעדה, בהבדל אחד: הם היו ערבים שהעמידו פנים שהם יהודים (המסעדה היתה מסעדת 'אברהם אבינו', עבדו המלצר היה עובדיה וכל האוכל היה כשר למהדרין). בכל ערב שובצו "בטעות" שתי חתונות באולם במקום אחת, והצוות עשה ככל יכולתו כדי להסתיר את הטעות מפני האורחים.
זה עשוי היה לעבוד, אלא שפה למציאות כבר היו השגות משלה. האינתיפאדה הראשונה פרצה ואיתה האיומים שהגיעו לשחקנים הערבים, שיפגעו אם לא יפסיקו לשחק בהצגה ישראלית. באי רצון הורידה ההפקה את ההצגה. "אתה מרגיש שמשהו משתנה באווירה ברחוב, משחזר שגיא, "וגם אצל השחקנים, שבאים לחזרות אבל רציניים בהפסקה וקצת מתוחים. וככה מידידות וארוחות משותפות וביקורי משפחות התחלנו להתנתק בכורח. בסאם זועמוט קם בבוקר ומצא תרנגולת שחוטה על סף ביתו וחליל, שהוא אדם מאוד חכם, אמר שהם חייבים להפסיק כי גורמים שונים מאיימים על המשפחות. אני יכול להבין את זה".
שנים אחר כך עוד ניסה ז'אק כהן לשכנע מפיקים שונים להחזיר את 'המסעדה הגדולה', אבל הרעיון מעולם לא הבשיל לכדי ביצוע. בסאם זועמוט המשיך לסדרה נוספת בערוץ הראשון בשם "שכנים", סדרה הרבה יותר פוליטית בו הוא וגדי יגיל מגלמים שכנים – ערבי-מוסלמי ויהודי – שמניחים את כל הקלפים על השולחן, אבל כנראה שהסגנון היה בוטה מידי לקהל הישראלי רווי המתיחות, והסדרה ירדה לאחר 13 פרקים. ב- 2009 התאחדו הנותרים מהחבורה לטובת פרסומת לחומוס, וזו היתה התזכורת האחרונה לסדרה הסדרה שכמו שהגדירה אותה אוסטווינד "לא פגעה באף אחד, לא האדירה אף מגזר ולא העליבה מגזר אחר, היא היתה לכולם, ובגלל זה כולם אהבו אותה".
"עד היום יש לי את הפרק הראשון של העונה הרביעית של 'המסעדה הגדולה',", חושף שגיא, "מצולם ומוכן לשידור. קוראים לו 'המלצרית' ושיחקה בו זמרת בשם לימור שפירא. היא גילמה שוודית שהחברים שלה סידרו אותה והשאירו אותה עם החשבון ובלי כסף במסעדה, והיא היתה צריכה לעבוד כדי לשלם על הארוחה. הפרק הזה לא שודר מעולם והוא אצלי. אולי יום אחד נמצא לו פלטפורמה".
