ביקורת סרט - "הנשף": סתיו סטרשקו מפתיעה
על אף שיש בו פגמים, לסרטם של שרון מימון וטל גרניט יש חשיבות פוליטית בזכות ליהוק ראשון של אישה טרנסג'נדרית לתפקיד הראשי. עם שילוב של שלושה נושאים בעלי משקל - זהות מגדרית, סחר באיברים ותקופת נשף סיום התיכון, ועיסוק בהם בצורה שאינה מייגעת או מאולצת - הוא בהחלט ראוי להערכה
שלושה נושאים בעלי משקל וחשיבות עולים לדיון בסרט הישראלי "הנשף", שמועמד השנה ל-12 פרסי אופיר. זהות מגדרית, סחר באיברים, והדינמיקה החברתית הטעונה המלווה את נשף הסיום בתיכון. לכך יש להוסיף את העובדה שבחלקו הראשון לפחות הסרט מתנהל כמו "משחק הדמעות" הישראלי. האם כל זה עובד? התשובה (המורכבת) להלן.
נקדים ונאמר: סרטם של שרון מימון וטל גרניט ("מיתה טובה") הוא הסרט הישראלי הראשון שמלהק לתפקיד הראשי אישה-טרנסג'נדרית. זהו מעשה פוליטי שאין להקל בו ראש - ודאי בתעשייה שמרנית-יחסית בכל הנוגע לייצוג דימויים מיניים. אבל מה שחשוב עוד יותר – יוצרי הסרט נדרשים לעובדה הזו בעדינות וריסון בכל הנוגע לשימוש באופני המבע והשיח. מבחינה זו, זהו הישג לא פחות מרשים מזה שנרשם בסרטו הנ"ל של ניל ג'ורדן, שהפך כזכור את זהותה המגדרית של דמות משמעותית בו לסוד החם שלו.
"הנשף" יוצר ניגוד בין הידוע לצופה לגבי זהותה המגדרית של סתיו סטרשקו המגלמת בו את התפקיד הראשי, זה של נערה חדשה בתיכון ירושלמי, ובין מה שידוע לחברותיה לכיתה – וכן לנער דחוי המתאהב בה. זהו אחד הנרטיבים המרכזיים של הסרט: מה יקרה כאשר הם יגלו את מה שידוע לנו זה מכבר לגבי השחקנית המגלמת את הדמות.
הציר העלילתי השני מוביל את שלוש הגיבורות (הכוללות גם את נצנת מקונן ונועם לוגסי) לקייב שבאוקראינה, ללא ידיעת הוריהן. מכיוון שכל אחת מהן, בטוויסט קוסמטי על "הקוסם מארץ עוץ", רוצה לשפץ את עצמה ברמה האסתטית – הן נעתרות לפיתוי שמניחה בפניהן אישה מסתורית ומסוכנת (אסי לוי). תמורת תרומת כליה לחולים באוקראינה הממתינים בתור להשתלה – שלוש הבנות יזכו בניתוח פלסטי חינם (ובעוד בוכטה כספית נאה).
הציר העלילתי השלישי עוסק בהכנות לנשף הסיום, שבקולנוע האמריקאי כבר עמד במרכזם של אינספור סרטים – זכור במיוחד הנשף-מהגיהינום שמהווה את שיאו של "קארי" (1976) של בריאן דה פלמה לפי ספרו של סטיבן קינג. סרטם של גרניט ומימון מעניק לרובד הזה היבט של פנטזיה רומנטית – הנסיך הרכוב על הסוס הלבן המציע לאהובתו להיות בת זוגו לנשף היא רק דוגמא אחת לכך – שהיא נדירה כל כך בקולנוע הישראלי.
הבעיה היא בחיבור בין שלושת צירי העלילה האלו. מחד, יש להעריך את גרניט ומימון על שליהקו לתפקיד הראשי שחקנית טרנסג'נדרית, וסטרשקו היא אומנם ההפתעה הנעימה של הסרט – חיננית, מרגשת, כנה. מאידך, הטיפול בסוגיית הזהות המגדרית והאופן שבו היא מגדירה את קשריה של הגיבורה עם הנער הדחוי המאוהב בה (ארד טריפון רשף) – אינם זוכים פה לטיפול מעניין ומאתגר. אז נכון שאיש לא מצפה למורכבות האירונית של "משחק הדמעות", ובכל זאת. נדמה שהסרט "מסמן" את הסוגיה יותר מאשר הוא דן בה – ודיון כזה במסגרת תיכוניסטית היה יכול להיות משמעותי במיוחד.
אגב כך, "הנשף" משרטט גם דרמה משפחתית: משפחתה החד-הורית של הגיבורה נאלצת לעבור ממקום למקום בארץ בדיוק מהסיבה הזו (הגיבורה מצטרפת לבית הספר לקראת סוף שנת הלימודים, לאחר שהמשפחה עברה בזריזות מבאר-שבע לירושלים). האב (בגילומו של מיכה סלקטר) הוא איש קשה יום ומבין, אבל הדינמיקה שבינו ובין בתו הבכורה נותרת כל הזמן בשולי הסרט.
הטיפול ב"סיפור" הסחר באיברים אף הוא מגיח ונעלם כלעומת שבא. זהו היבט משמעותי ביותר, משום שהוא מתייחס לניצול הקיצוני והציני של בני נוער החפצים להפוך למקובלים יותר – גם במחירי השוק השחור של הגוף. הדמות שמגלמת לוי, אגב כך, היא מעין אישה-שטן שמציעה לבנות שינוי קוסמטי תמורת סחר בגופן. אבל מי היא הדמות הזו? מהו הכוח המפתה שלה? לרגע נדמה שהיא יצאה מסרט ה-torture-porn של איליי רות' "הוסטל", שכן נוכחותה החיוורת-משהו אינה מפתחת בעיה אמיתית, ומהווה מקסימום בסיס לסרט אימה שלא קורה.
וישנו, כמובן, ה-prom – אותו נשף סיום שהפך זה מכבר בתיכונים הישראליים לאירוע נוצץ, מלוקק וראוותני, מלווה בלימוזינות ושמלות ערב יוקרתיות. הסרט לא ממש חושף את צדדיו הריקניים והאפלים של הטקס המגונדר, גם אם הוא מותיר אותנו בהבנה שאין לו דבר וחצי דבר עם כנות ואותנטיות. זוהי פנטזיה, שגם אם אינה מתנפצת באכזריות ובאלימות נוסח "קארי" – היא, אחרי הכל, רדודה ושטחית.
כמו "מיתה טובה" ו"סיפור גדול" (שאותו ביים מימון בשיתוף עם ארז תדמור) לפניו - גם "הנשף" עוסק באנשים הכלואים בתוך גופם, הממשי והדימויי. המעבר מקשישים ושמנים לטרנספורמציה מגדרית משלים מהלך יצירתי וטיעוני ראוי, שהדיון בו במסגרת של קולנוע פופולארי אינו מובן מאליו. בסרטם הנוכחי, מצליחים גרניט ומימון לעסוק בדימויי הגוף בצורה שהיא אומנם דידקטית אך לא מייגעת או מאולצת. הרדיקליות של "הנשף" מועברת באמצעים אסתטיים ונרטיביים ש"מקלים" על הצופה לקבל אותה, והסרט, על אף פגמיו, ראוי בהחלט להערכה.
